ג'ון

טפת הכהן־ביק

 

בספטמבר הקודם, קצת לפני הכול, ישבנו באמריקה בבית החלומי שלנו, הסתכלנו בחשבונות והבנו שנגמר לנו הכסף. בן הזוג שלי קיבל פוסט־דוקטורט לשנתיים, ואני לשנה אחת בלבד, כך שבשנה השנייה נותרנו עם הכנסה זעומה. הייתי אמורה להיות חכמה הרבה יותר אחרי שבזירה הכלכלית שלי שום דבר לא הסתדר בארבע השנים האחרונות, וכנראה היינו יכולים לחסוך יותר בשנה הראשונה. אבל הטיולים היו כה יפים ומענגים, וקשה היה לסרב למבצעים על הנעליים, ואמזון הביא את כל צרכינו לפתח הבית. היינו שאננים ובעיקר חשבנו שאמריקה היא ארץ ההזדמנויות, ומי בכלל יוכל לסרב לי אחרי שהתקבלתי לפוסט יוקרתי באוניברסיטת Ivy League. 

מהרגע שבו הבנו את גודל הכישלון הכלכלי שלנו כמעט לא הצלחנו לשכב. לבן זוגי אזלו כוחות החיים. הלחץ אכל אותו מבפנים ומתח את עצביו. האֵרוס שלו מת בבת אחת עם המינוס. הייתי מתבוננת בו ישן ורואה כיצד ראשו עורך חישובים, כיצד הוא מנסה לייצר פתרונות, להיות יצירתי, להציל את הספינה הטובעת. ללא הועיל. אילו פתרונות אפשר למצוא? מדי פעם הרהרתי באפשרויות, קוראת כתבות על יתרונות וחסרונות בחשבון OnlyFans, בוחנת את גופי לבדוק אם נותר בו משהו שאוכל למכור, מחפשת לשווא איזו ייחודיות שעשויה להיות רווחית. מדי לילה הייתי שומעת את האנחות שנפלטו מפיו, המעידות שהסתבכות בהלוואות באמריקה מפחידות הרבה יותר מהמינוס הקבוע בישראל. זה לא היה הוגן ולא שוויוני. החשבון, אחרי הכול, היה על כתפיו. והוא ענה לטלפונים מהבנק בזמן שאני התעלמתי. 

זה לא היה הוגן, אבל כעסתי. התגעגעתי אליו, וגופי היה צמא ומאוכזב. קראנו כתבות בגוגל וניסינו, בהסכמה שבשתיקה, שלא להוסיף עוד לחץ על הלחץ. אבל הקרח שמעל המים היה כל כך דקיק. חודשים רבים התהלכנו בעדינות על שכבות הקרח, אבל הקור הילך אימים, ולעיתים די היה בטעות קטנה מצד אחת הבּנות כדי לגרום לי להתפרץ ולצעוק בלי הסבר כשהן ביקשו ממתק בסופר, או התעקשו לשווא על חולצה שחסרה מהארון. הכעס אצלי היה מגיע בהפתעה. ואחרי הכעס בכי. צעקות עלובות על בן זוגי: הדבר היחיד שרציתי בחיים שלי זה לתת לבנות שלי בית רגיל, סביר, משעמם. זו הסיבה שבחרתי אותך, משעמם ויציב, בן אדם טוב ובנאלי, חשבתי שתהיה מתכנת, לא חיפשתי איזה הוגה, סתם מפרנס, דֶמֶט. למה אני איתך בכלל, איך לא הבאת לי כסף. אחרי הטחת העלבונות, הייתי חוזרת להאשים את עצמי: היה לי דווקא פוטנציאל, חמש יחידות מתמטיקה, פסיכומטרי גבוה, איך הגעתי לפה, לחוסר האונים הזה, למה לעזאזל בחרתי במקצוע שמביא אותי עד קיבוץ נדבות. אחרי הבכי צומח מאבק, חוזק שהוא למעשה דפיקת הראש בקיר, חוזק שאף פעם איני בטוחה אם הוא עוצמה או התאבדות. התעקשות נואשת על מה שבכלל אינו שלי, שמעולם לא היה. 

בדצמבר, אחרי הרבה כיתותי רגליים וחיפושי הכנסה ותחנונים למיליון גופים וקולגות, קיבלתי הזדמנות נכספת להעביר קורס באוניברסיטה יוקרתית בניו יורק. לא הרבה כסף, אבל סכום שיכול לעזור לנו לסיים את השנה בכבוד ולחזור לארץ בתחושה מוצלחת שמטרותינו הושגו, ובלי חובות. זה לא מעט להשיג במדעי הרוח. רק לשרוד כשהראש מעל המים, ועם ספר ביד. הייתה רק בעיה אחת: כדי שהקורס יתקיים הייתי צריכה לפחות חמישה משתתפים, ובמדעי הרוח, ובמיוחד בספרות עברית בזמן המלחמה, זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. בן זוגי, שצבר ניסיון בקושי לגייס תלמידים כאשר אינך חוקר אמריקאי בעל שם, ניסה להזכיר לי כמה הסיכויים נמוכים. אבל פצחתי במבצע שיווק גרוטסקי, כאילו קיום הקורס או ביטולו יקבעו אם נותר בי דבר מה, אם יש עוד סיבה לקיומי. פרסמתי את הקורס בפוסטר מושך בקרב כל מכריי האמריקאים, והפצתי לכל עבר. יותר מדי היה מונח על הכף. 

ולמרות כל זה, ואף שאני כבר מכירה את עצמי ואת הרעב המדמם שלי להצלחה כלכלית ומקצועית, בכל זאת שום דבר לא הכין אותי לאובססיה החדשה שלי, לא ידעתי עד כמה אפשר להיות נואשת. ולא שלא הייתי נואשת בעבר. הו, כמה הייתי נואשת בחיי, אך עד כה רק בשל גברים ובשל הרעב להיות אהובה. לנואשות לכסף היה טעם חדש ומחריד. 

בשיעור הראשון היו חמישה תלמידים בדיוק. הרגשתי באודישן ל"כוכב הבא": האם הם מוקסמים, כיצד ניסחתי את המשפט הזה, האם הדיון מתרומם, שאלתי את עצמי בכל דקה. אלוהים, צעקתי לעצמי, תירגעי כבר, עוד רגע את מאבדת שליטה, תנשמי, למען השם. ניסיתי להיצמד לטקסט ולהמשיך את השיעור ברוגע. האנגלית ברחה לי מרוב לחץ, אך נראה היה שבאורח נס השיעור – לא פחות משלוש שעות – מצליח לעבור בשלום. כמה מהם אף נראו נלהבים ומרותקים. רק אחד מהם ישב שקט ומתנשא.

יכול להיות שקראו לו מַתְיוּ, או אדם, אבל מתחשק לי עכשיו לקרוא לו ג'ון. ג'ון היה ההפך מכל מה שאני. צעיר אמריקאי מופנם ויצירתי, ובעיקר שקט ולא מתאמץ. בזמן ששאר הסטודנטים שאלו שאלות והתחרו על תשומת ליבי, ג'ון ישב מכונס בעצמו. ברכבת הביתה חיפשתי את שמו בגוגל, ומייד הופיעו סרטוני יוטיוב קצרים שיצר. צפיתי בכולם כמה פעמים. הם היו שונים ומקריפים. מוזרים מאוד. בסיטואציה אחרת הייתי חושבת שהוא אולי מעניין, או מגניב, אבל בסיטואציה הנוכחית הוא נראה לי כמו כליל השלמות: הוא היה כל מה שרציתי באותו הרגע. צעיר אמריקאי אדיש ומלהיב. וכל הרצון שהקורס יתקיים התנקז להבעותיו של ג'ון: האם אני מעניינת אותו? איך האנגלית שלי נשמעת? האם כל מה שאני אומרת מובן מאליו? שמרני? זקן? אני נשמעת ישראלית גזענית וחשוכה? פתוחה מספיק? או דווקא מתאמצת מדי?

הבעיה הייתה שלג'ון היו פנים חתומות, קפואות כמעט, חסרות הבעה. שפתיו האדומות היו סגורות וחשוקות, ועיניו היו מעורפלות, בוהות. בסיטואציה אחרת הייתי אולי פנויה לתהות על מצבו הנפשי, על תחושותיו, על שונותו הקשה, אבל הצורך באישורו גרם לי לראות אותו רק מבעד לשאלה היחידה שהטלתי לפתחו, שהפלתי על כתפיו: האם הוא מעוניין בי והאם הקורס שלי יצא לפועל? האם הכסף ייכנס לחשבון, והאם השנה הזאת לא תהיה אך ורק כישלון מפואר. האם החשבון יתאזן והאם בן זוגי ישוב לשכב איתי. כל כך רציתי שבן זוגי ישוב לשכב איתי, והופתעתי מהאכזבה הזועמת שהצטברה בכל תא בגופי. השתוקקתי שיתנוסס בפניי שוב חזק ונלהב וללא היסוסים, הבנתי לפתע שהביטחון בתשוקתו הנחושה ליווה את כל חיי הבוגרים. האם ג'ון ימצא בי טעם? ג'ון ושפתיו האדומות, וגופו הקטן והצנום. ג'ון המוכשר. רציתי את ג'ון בכיתה. דיברתי רק לג'ון, אתגרתי רק את ג'ון. 

תקופת השינויים ארכה שבועיים, והם נמתחו עד בלי די. במשך שבועיים שלמים בדקתי בכל שעה כמה נרשמים יש בקורס, אם נוספו, אם ירדו. ומה עם ג'ון. עם המחשב הנייד הלכתי לכל מקום, בודקת שוב ושוב, מרעננת את מערכת הרישום, גם בלילה. חיי היו תלויים על חוט השערה בלחיצת עכבר אחת. מתוך שינה לחשתי, ג'ון, ג'ון. שוב ושוב צפיתי בסרטונים שלו וחשבתי, מה בכלל יש לי לתת לג'ון הפראי, ג'ון המקורי. ג'ון אינו אקדמאי טרחן כמוני, ג'ון הוא י ו צ ר. ג'ון הנונשלנטי שיודע מה הוא עושה. שבועיים שבהם החל ג'ון לשטוף את חלומותיי בלי מעצורים. הוא בא אליי כמורה, כאב, הוא בא ללקק ולנשק, ללטף ולנשוך. מדי פעם הוא שיבח ואישר, אך לעיתים הכה וכעס. הוא נזף בי שאני אומרת את המובן מאליו, שאיני מתקדמת, שלא חידשתי כבר זמן מה, שאני טרחנית, חוזרת על עצמי. הוא דיבר אליי בחלומותיי באנגלית וכעס על שגיאותיי כשעניתי לו. הוא לקח מידיי את הטוש המחיק והעביר שיעור במקומי. "כך עלייך לעשות", הוא אמר לי. הוא קשר אותי לדלת הכיתה שאצפה בו ללא הפוגות, עד שאלמד. 

סבלתי. לא יכולתי לספר לאיש על ג'ון. חלומותיי נראו לי כמו כתם מקצועי שיוביל לפיטוריי, והתהלכתי מבוישת כפושעת. כמה נורא לצאת משליטה, לחשוב ככה על תלמיד, לחצות את כל גבולות השילוב הראוי. מה שהתרחש בתוכי לא היה דומה לשום דבר שהכרתי. התחלתי לחשוש שאני מאבדת את שפיותי. כמעט סיפרתי לבן זוגי על ג'ון. רציתי שיציל אותי מג'ון, שיגיד לי לשכוח מג'ון, אך בשנייה האחרונה שתקתי. באחד הלילות נשך ג'ון את הדגדגן שלי בעוד אחד מהתקפי הכעס שלו על שיעוריי היבשים. התעוררתי בגניחה איומה. 

יום לפני תום תקופת השינויים קיבלתי את האימייל הזה:

Hello, so sorry to bother, my schedule unfortunately changed and I am no longer registered to continue this class.

However, I hope the rest of the semester is insightful and hope all is otherwise well with you!

בהיתי במכתב שהופיע מול עיניי, מטושטש מדמעות, ולחשתי לעצמי, ג'ון הולך, ג'ון הולך ולא ישוב. שפתיו האדומות של ג'ון ריחפו מולי, לעולם לא אהיה ראויה לג'ון. שבועיים של מתח התפרצו פתאום, וייבבתי ג'ון, ג'ון, תשוב אליי, ג'ון. איזה טעם יהיה בלעדיך. רק כשהבכי פסק, וקראתי שוב את האימייל הסתמי, חשבתי, לג'ון אין מושג. 

ארבע שעות לפני סגירת הרישום תלמידה אחרת כתבה לי אימייל. היא כתבה ששלושה חברים שלה שמעו ממנה על הקורס ורוצים להצטרף. היא הייתה בחורה חכמה, כבר הספקתי לשים לב. בשיעור הבא ישבתי מול שלושה תלמידים נוספים, וחשבתי, נגמרה תקופת השינויים. הם כלואים איתי. באחד השיעורים, אחרי שכבר למדתי לחבב אותם, הסתכלתי בהם וחשבתי: הם לא יודעים שהושיטו לי יד, וביד היו עשרת אלפים דולר.

כמה חודשים אחר כך, בשיעור האחרון של הסמסטר, ראיתי את ג'ון בוושינגטון סקוור. פניו היו צבועים בלבן, ושפתיו באדום בוהק. הוא עשה הצגת רחוב לבדו, פנטומימה, וניסה למכור כרטיסים למופע. הכובע על הרצפה היה ריק כמעט לחלוטין, והוא נבלע ברעש הכיכר, אבל הוסיף להביט בקהל בפנים חתומות. "ג'ון", לחשתי, "אתה זוכר אותי?" הוא שתק חזק כל כך. פתאום יצא ממנו קול בלי שהשפתיים זזו. קול חלש, אולי רק אני שמעתי:

“You know if you view someone׳s story, they can see it”.

שתקתי. הנחתי תחתיו שטר של עשרה דולרים והתקרבתי לפניו הלבנות. שום שריר לא זז, אבל השפתיים נראו עוד יותר אדומות.