קוטג‘ על קוטג‘

שיר קהילה

 

באמצע דצמבר 2025, כשהייתי ערה במיטה של חברות, שאלתי את עצמי מה אני עושה שם בזמן שאחת החתולות שלהן, Turkey, העבירה את הטפרים שלה בשיער שלי. לא הייתי רגילה לתסרוקת, אבל הייתי רגילה לישון במיטות של אחרים עם חיות המחמד שלהם. שמרתי על Turkey ועל אחותה המאומצת, Banjo, בזמן שהאמהות שלהן טיילו בסין ובתאילנד. אבל השאלה ״מה אני עושה״ לא הייתה על הלילה המקרי הזה במיטה האקראית הזאת, אלא על כל מיני מיטות ולילות בחברת בעלי חיים לאורך השנים, בסביבה שבחרתי במודע, אך מזמן. השאלה לא הייתה מה אני עושה שם אלא מה אני עושה כאן, באי במדינת מיין – אזור מרוחק וכפרי שלא מצאתי בו עבודה בתחום שלי – שהתעשייה העיקרית בו היא תיירות עונתית, והמעסיק הגדול ביותר בו עושה ניסויים בעכברים. לא הייתי רגילה לשאול שאלות כאלה כמו שלא הייתי רגילה להסתרק – שתי הפעולות גרמו לשיער שלי לסמור. בלי להדליק את האור פתחתי טלפון, הקלדתי “דוקטורט בספרות באוניברסיטה העברית" והתחלתי לגלול. 

כי למה להישאר באי־שקט כשאפשר לעבור לאזור מלחמה? למה לא לעקור את חיי דווקא עכשיו, אחרי שהוצע לבן זוגי ולי דבר שאפילו לא העזנו לדמיין – בית משלנו, בסבסוד ארגון ללא מטרות רווח – רק כדי להתחיל מחדש תוך הסתגלות לתרבות שהייתה זרה לי גם כשגדלתי בה? זאת הייתה הפעם הראשונה אחרי שנים שדמיינתי את עצמי בישראל, שעזבתי בפעם הראשונה בגיל 16, ובפעם השנייה – והסופית בינתיים – בגיל 19. התזמון לא היה מוזר רק כי התביישתי בהיותי ישראלית אלא כי כבר לא ממש היה לי לאן לחזור. שלושה מבני משפחתי המצומצמת נפטרו, ואמי, האחרונה שנותרה בחיים, היגרה לקוסטה ריקה כמה חודשים לפני כן.

העזיבה שלה קיבעה את שלי, הפכה אותה להפיכה פחות, לקלה פחות. לפני שעזבה לא חשבתי שהדבר יפריע לי או אפילו ישפיע עליי. אבל אולי יכולתי להכיר ברצון לחזור הביתה רק כשכבר לא יכולתי למלא אותו, מפני שכבר לא יכולתי. 

תחושת האובדן על ההגירה של אמי הייתה שלובה בכל זאת בהקלה. ביוני 2025, שלושה חודשים אחרי שאמי עזבה את תל אביב, חברת ילדות ביקרה אותי במיין. כשהוריה ענו לוואטסאפ אחרי זמן ארוך מהרגיל, מהמקלט שאליו ירדו בגלל טילים מאיראן, חברתי בכתה מהקלה. גם אני הרגשתי הקלה בידיעה שחצי עולם מפריד עכשיו בין אמי לטילים. 

ואולי יכולתי פתאום לדמיין את עצמי בישראל כי לא העזתי לדמיין את הבית העתידי שלי ושל בן זוגי גם אחרי שהארגון הבטיח לנו אותו, או ליתר דיוק, מפני שעדיין לא הרשיתי לעצמי לדמיין אותנו בתוכו. לא היה לי ברור אם הוא אכן יוכל להיות בית, כי לא היה ברור לנתניאל, בן הזוג שלי, אם באמת יוכל לגור בו. 

הטפרים של Turkey, שכנראה הביעו מסר קרוב יותר ל"תתעוררי" מאשר ל"תסתרקי", חידדו את הקשר שבין השאלה “מה אני עושה כאן?" לשאלה “מה אני לא עושה כאן?" אני לא עובדת במקצוע שלי. אני לא ממש עובדת בשום מקצוע. אני גם לא מתרגלת את המקצוע שלי כדי שאולי אוכל לעבוד בו. לאורך השנים לא דמיינתי את עצמי בארץ, אבל דמיינתי את עצמי בירושלים. העיר שעזבתי לפני גיל שנתיים התקיימה בתודעה שלי כמו אזור נפרד, לא לגמרי כפוף לישראל. אולי רציתי לחזור בגלל הפרדה דומה, דווקא כי כבר לא הייתה לי משפחה בארץ, כי אחרי המוות וההגירה של קרוביי אוכל לשהות בה לבד. 

ואולי בגלל הפרדה נוספת: 16 השנים שעברו מאז עזבתי לראשונה, כמעט מחצית מחיי, חוצצות בין ישראל כפי שהייתה אז לישראל עכשיו, שבה אף פעם לא גרתי, וב"חזרה" אליה יהיה גם ממד תיירותי. באותו לילה הרגשתי משיכה חדה, כמעט כמיהה, לחיים קודמים. אולי גם מפני שאמא שלי, שביקרה אותי שם, שמה שירים של מאיר בנאי ומתי כספי וחוה אלברשטיין בכל שעות היום בווליום שהציף את הבית, שהזכיר לי שהייתה לי פעם מציאות אחרת. שאני במרוץ מתמיד להתעדכן בתרבות אמריקאית, לא כי חייתי מתחת לסלע עד גיל 19, אלא כי חייתי מהעבר האחר של הרבה מאוד סלעים. שההיסטוריה שלי לא התחילה כאן. שההגירה לא הייתה מוות.

אחרי התואר השני נשארתי בארה"ב כדי לא לחזור לארץ וכדי לחלוק מזרן על הרצפה עם בן הזוג שלי. יותר מעבודה, יותר מכל דבר אחר, רציתי את מערכת היחסים הזאת שנראתה עם הזמן כמו משהו נדיר יותר ויותר: בית בתוך אדם אחר. בית שלא היה אפשר להזיז מהאי. נתניאל יצא ממיין רק פעמיים בשבע השנים האחרונות, שנות הקשר שלנו. בשתיהן יצא כדי לראות רופאים בניו יורק ובניו המפשייר. מסוף 2019 הנסיעה הארוכה ביותר שלו נמשכה שעתיים במורד החוף של מיין, לעיר נמל קטנה בשם רוקפורט, שבה נמצאת הפיזיותרפיסטית שלו. 

נתניאל ואני נפגשנו בסוף 2018. אמא שלו לימדה אותי בתואר הראשון והסכימה לשאול אותו אם יסכים שאבקר. הוא היה מעוניין ובעיקר מבולבל: בחמש שנות מחלתו לא ביקש אדם זר לראות אותו. גם אני הייתי מבולבלת ובעיקר בודדה: אחרי התואר הראשון כמעט לא ראיתי אנשים בגילי, באי שאנחנו גרים בו הגיל הממוצע הוא 56. נשארתי בו אחרי שסיימתי ללמוד כדי לגור עם בן הזוג שהיה לי, אף שלא הייתי בטוחה אם להישאר איתו. הצלחתי להצדיק את הבחירה הזאת רק בדיעבד, בכך שבזכותה הגעתי לחדר הילדות של נתניאל. את רוב הבחירות בחיי, באותה תקופה, הבנתי ביחס אליו. הוא הפך מעין נקודת מוקד שחישבתי ממנה מרחקים נפשיים ופיזיים, שחזרתי אליה שוב ושוב. 

לפני שביקשתי לבקר את נתניאל ידעתי עליו מעט; הוא היה קצת יותר מבוגר ממני וסבל ממחלה כרונית קשה לטיפול, ליים, שעוברת לבני אדם מעקיצת קרציות. חשבתי עליו הרבה עוד לפני שהכרנו, אולי כי אמו הייתה המורה האהובה עליי, ואולי גם כי נמשכתי למסתורין של המחלה שלו. ידעתי שהיה רגיש מאוד לאור ולקול, מבודד לא רק מבני גילנו אלא מבני אדם בכלל. מבודד גם מהוריו, שומר על עצמו מהרעש שהפיקו בקומה מתחתיו. 

בפגישה הראשונה הוא לא נראה חולה. החלונות בחדר שלו היו מכוסים בווילונות כהים, ומעליהם מגבות רחצה כהות שהגנו מקרני השמש. הסתכלתי סביב בעיקר כדי לא לנעוץ מבטים בנתניאל, שהיה גבוה ומושך יותר משדמיינתי, רזה אך לא צנום. ברוב הביקור, כמו ברוב הימים, הוא שכב על הגב. דיברתי כמעט בלי הפסקה. מייד אחרי שיצאתי מהחדר החשוך למסדרון המואר וירדתי במדרגות העץ החורקות – בחודשים הבאים אלמד לדלג על הרועשות שבהן – הצטערתי שלא שאלתי יותר ושלא דיברתי פחות. איכשהו גם נתניאל הרגיש שדיבר יותר מדי. התחלתי לבוא פעם בשבוע. הפעם הפכה די מהר לפעמיים ולשלוש. כשהגיע הזמן לצאת, לא הרגשתי מוכנה. 

בביקורים הראשונים אצל נתניאל רציתי לבדוק אם אוכל לעבור דרך החיץ שהפריד בינו ובין העולם. רציתי להשתמש באזרחות הכפולה שהייתה לי ב"ממלכת החולים" וב"ממלכת הבריאים", במונחים של סוזן סונטג. היה משהו משכר וממכר בחציית הגבול בין הממלכות; ביכולת לייצר נקודת מפגש עם נתניאל, שהיה קבוע במקום. גם אחרי שאמרנו זה לזה איך אנחנו מרגישים, ואחרי שנפרדתי מהחבר שהיה לי באותה תקופה, לא היה ברור אם נוכל להיות זוג. “איך להיכנס למערכת יחסים," שאל אותי, “אם אני לא יכול להכין לעצמי אוכל?" לא ידענו, אבל רצינו לנסות. למרות המכשולים, מערכת היחסים שלנו נראתה לי בריאה יותר מכל הקשרים הקודמים שלי, אולי כי בניגוד לרוב בני זוגי לשעבר, נתניאל היה מוכרח להודות בגבולות ובמגבלות שלו. לא הייתה לו אפשרות לבדוק את האשליה האמריקאית שאפשר וצריך לעשות הכול לבד. אבל מאחר שהוא היה אזרח רק ב"ממלכת החולים", היכולת שלנו להיפגש הייתה תלויה ביכולת שלי להתנייד בין הממלכות ולפגוש אותו בדיוק היכן שנמצא.

שלושה חודשים אחרי שנהיינו זוג עברתי לניו יורק לתואר שני. כל שלושה שבועות הייתי לוקחת שלושה אוטובוסים כדי לבלות שלושה לילות עם נתניאל. האוטובוס הראשון, מניו יורק, יצא בשלוש בלילה. השני, מבוסטון, בשמונה בבוקר. והאחרון, מבנגור, בשתיים בצהריים. הייתי מגיעה אליו בארבע, 14 שעות אחרי שיצאתי מהחדר שלי במורנינגסייד הייטס. אחרי כמה חודשים הגיעה הקורונה לניו יורק, ועברתי לגור עם נתניאל ועם הוריו. עזרתי כמה שיכולתי בעבודות הבית, שכללו בישולים וניקיונות והסעות לנתניאל. קצת אחרי שחגגנו שנה הפכתי לאחד המטפלים שלו. לפעמים לא היה ברור מה מפריד את הרומנטי מהטיפולי, והיכן בדיוק עוברת ההפרדה. כמו שלא היה ברור, בחלק מהזמן, באיזו ממלכה אני גרה. 

לקראת סוף התואר, שאת רובו למדתי בזום מחדר הילדות של אחיו הגדול של נתניאל, איבדתי את התושבות הישראלית. אחרי שנה פג תוקפה של ויזת הסטודנט שלי, שהוארכה לוויזת עבודה. נתניאל ואני החלטנו להתחתן כדי שאוכל להישאר בארה״ב, כלומר כדי שנוכל להישאר יחד. ממלכת החולים, יותר מהממשל בארה"ב, האיצה בנו להחליט.

“אני מרגישה שזכיתי בלוטו," חברה אמרה לי באותה תקופה על בן הזוג שלה, “אבל אני לא יכולה להפקיד את הצ׳ק." הזדהיתי מאוד. קצת אחרי שהתחתנו, נתניאל התחיל טיפול ניסיוני שהוביל לשיפור עצום במצב שלו – הרבה יותר מהטיפולים הקודמים. אולי כן יֵצא לי להפקיד את הצ׳ק, חשבתי כשטיפסנו על הרים והלכנו על החוף ולקניות בסופר. 

ככל שהמחלה הרפתה מנתניאל, רפו גם הקיבעון והתלות שהיו לו בשגרה ובהוריו. הוא התחיל להצטרף אליי לארוחות ערב ולמסיבות של חברים, לעבור איתי לבתים שבהם שמרתי על חיות מחמד. הפניות הראשונות הגיעו מאנשים שהכרתי, קצת יותר משנה אחרי שעברתי לגור אצל הוריו של נתניאל, ואחרי שהחיסון לקורונה ניתן ואנשים חזרו לטייל. בתוך כמה חודשים העסק שמעולם לא תכננתי לפתוח תפס תאוצה. היו שבועות, לפעמים חודשים, שבהם קיפצתי מבית לבית, כך שחזרתי להורים של נתניאל רק כדי לבלות איתו ולא כדי לגור איתם. 

השמירה על חיות מחמד אפשרה לי חופש שלא היה לי אצלם, חופשה מהאווירה בבית שהייתה קרה ומרוחקת מצד אחד, וקולנית מצד שני. לעיתים נדירות, כשהחלפתי עם ההורים של נתניאל יותר מכמה מילים, הן עברו לי מעל הראש. השיחה התנהלה דרך סוג של מגפון, כאילו כדי לחפות על מרחק עצום, גם כשעמדנו כולנו במטבח. 

נתניאל, שכבר לא היה רגיש לקול ולאור, התחיל להצטרף אליי לנדודים בין הבתים. זאת הייתה הזדמנות למרחב “משלנו", גם אם בכל זאת שאול. נתניאל ארז את הכריות והמשקולות והתרופות שלו והעמיס אותן באוטו, עד שבצבץ הר לתוך המראה האחורית. המעבר היה מתיש, אבל אפשרי. הוא כבר לא היה תקוע במקום. הוא נהיה ספונטני ונייד, דברים שלא חשבתי שיהיה. מאחר שלא הכרתי אותו בלי המחלה, לא ידעתי בדיוק איפה עבר הקו בינה לבינו, או מי יהיה אחרי שיבריא. 

בסתיו 2024, כשזוג חברים שלנו נסעו להודו, עברנו לגור אצלם בבית. היינו בו כמעט ארבעה חודשים – התקופה הארוכה ביותר בעשור החולף שבה גר נתניאל מחוץ לבית ילדותו. יום אחד, אחרי שביקר את הוריו, שאל אותי, “גם את מריחה משהו מוזר ברוקווד?" רוקווד הוא שם הרחוב וגם הכינוי של הבית, שאף פעם לא נקרא בית, רק “רוקווד", בריחוק ובניטרליות האופייניים למשפחה. “משהו דחוס, אתה מתכוון?" שאלתי. נתניאל הנהן. הייתי מופתעת קצת ושאלתי, “רק עכשיו שמת לב?" “אני לא בטוח," אמר. “בכל מקרה, אף פעם לא הרחתי את זה בעוצמה כזאת."

לאחר שחזר לרוקווד, בסוף מרץ 2025, החלה הידרדרות במצב של נתניאל. הנחנו שזה משהו נפשי: החזרה לבית הוריו נראתה כמו צעד לאחור, אבל עם הזמן גבר החשש של נתניאל ושל הרופאה שלו שאולי זה גם משהו פיזי. היא הציעה לבדוק אם יש עובש בבית.

לפני שקיבלנו את תוצאות הבדיקה, לא הייתי בטוחה מה מפחיד יותר: האפשרות שיש בבית כמות מסוכנת של עובש או שאין. אם אין, נצטרך להמשיך לגשש בחושך אחרי הסיבה להרעה במצב של נתניאל. אם יש, נצטרך לחפש מקום חדש לגור בו. 

הפחד מחיפוש דירה נבע מתחושה שבעצם נצטרך לחפש הרבה דירות – שהמעברים יהיו קבועים יותר מכל מקום מגורים. חששתי שהמודעות של נתניאל לעובש והפחד ממנו יהפכו מעין קיבעון, אפילו אובססיה, מרכז הגרביטציה של חיינו. שהנטייה של נתניאל תהיה למנוע היחשפות לעובש כמעט בכל מחיר, עד כדי כך שיפסיק להחשיב, או אפילו לראות, את המחיר שבהגנה עצמית קיצונית כל כך. 

תוצאות הבדיקה מרוקווד הבהירו שלא נוכל להישאר שם: נמצאו סוגי עובש בכמויות גדולות פי מאה מבבית ממוצע. ההורים של נתניאל לא ידעו איך להתחיל בטיפול. היו להם גם בעיות דחופות יותר. עברנו מדירה לדירה. התמקמנו בדירה עם שותף נוסף.

בספטמבר התחילה נזילה באמבטיה שלנו. מנהל הנכס ניסה למצוא את המקור, נכשל וקדח חור בתקרה. החור נשאר חשוף במשך שבועות. השותף ואני כמעט לא הקדשנו תשומת לב לעניין, אבל נתניאל, שבילה את רוב זמנו בבית, עקב אחריה וחשש מעובש. בתחילת נובמבר הוא הודיע על הידרדרות נוספת במצבו. “אני יודע שזה נשמע משוגע," אמר לי, “אבל אני באמת חושב שזה מהחור." השותף שלנו, נגר, הסתכל בחור והכריז שהעץ נראה נקי, שאין סימן לעובש. מעבר לזה, הבעיה בהנחה של נתניאל שעובש הרע את מצבו היא העובדה שהשיפור הגדול ביותר חל כשעוד גר אצל ההורים שלו, לפני שידע כמה עובש יש שם. 

באמצע נובמבר נתניאל הודיע לי שהוא צריך לצאת מהדירה שלנו. גם אם הפחד מהעובש השפיע עליו יותר מהעובש עצמו, אמר, ההידרדרות נמשכת, והשהות בבית מלחיצה אותו עד כדי כך שהוא חייב לצאת. האמנתי שמצבו הידרדר, לא האמנתי שהסיבה היא עובש. גם השותף לא היה בטוח. הוא היה מאוכזב מההחלטה שלנו, של נתניאל, לעזוב. בין 11 בנובמבר ל־11 בדצמבר עברנו שש דירות. בשתיים מהן יכולנו להישאר לטווח ארוך, אבל לא נשארנו. בשתיהן חשד נתניאל בעובש. היציאה מרוקווד הייתה משמעותית אחרי שנים שבהן גרנו – גם אחרי שהתחתנו – בחדר שבו גדל נתניאל. ככל שהתרבו המעברים, הם איבדו משמעות. אולי המשמעות שלהם התרחקה בהדרגה ממטרתם הראשונית, עצמאות מההורים, והתקרבה לתלות מחודשת של נתניאל בי. 

גם אם הסכנה התקיימה רק כפרשנות, לא כעובדה, היא נראתה לנתניאל מיידית כשהרגיש שהוא חווה אותה. גם אם הייתה מדומיינת לגמרי, הסכנה יכלה להוביל לתוצאה במציאות. התוצאה במציאות לא הייתה תלויה בהכרח בסיבה מציאותית. לפעמים להפך: התוצאה סיפקה סיבה לפעול כאילו הייתה מציאותית. אבל איך לתמוך בנתניאל כשהפעולות שלו הקשו עליי כל כך, עד שכמעט לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלתמוך בו?

הדירה שבה היינו יכולים (אבל לא יכולנו) לגור חצי שנה הייתה בקומה התחתונה של בית מסוג קוטג׳ ברחוב שנקרא קוטג׳, ולכן כונתה “הקוטג׳ על קוטג׳". הדירה הייתה גדולה, מרוהטת ומאובזרת. השכירות הייתה גבוהה פי שלושה מזאת ששילמנו עם השותף, אבל שווה את זה, חשבנו: היא תאפשר לנו מקום משלנו לחצי שנה. כבר ראינו את האור בקצה המנהרה: הבית שהציע לנו הארגון המקומי, עמותה לדיור באי, יהיה מוכן בעוד כשנה. עוד לא ידענו אם האור בקצה המנהרה ימשיך לדלוק, או יישאר בוהק כמו שנראה לנו, או אם למנהרה בכלל יש קצה. 

בעלי הקוטג׳ על קוטג׳, חברי משפחתו של נתניאל, הסכימו לשבועיים ניסיון. לא היה ברור אם המצב שלו משתפר שם. הבית היה בן מאה, ונתניאל התחיל להרגיש בריח מסוים ולחשוד שוב שמדובר בעובש. אני המשכתי לחשוד שמדובר במשהו אחר. בשבועות שלפני ההידרדרויות נתניאל היה במצב טוב עד כדי כך שהתחלנו לחשוב על הפרק הבא בחייו: לימודים או עבודה. תהיתי אם הצורך המיידי במעברים היה סוג של חבלה עצמית: דרך לייצר משבר שידחה את המחשבה על הצעד הבא ושיספק סיבה להישאר בלימבו הקשה והמוכּר. תהיתי אם המוח של נתניאל ייצר תוקף להישארות במקום – אם מבחינתו להישאר חולה משמעו להישאר “בבית", גם אם באופן אירוני המשמעות הייתה להמשיך לעבור. חשבתי הרבה על הקוטג׳ על קוטג׳: פחות כדירה ויותר כמושג רלוונטי למה שעברנו, למה שעבר עלינו, לכל הבתים שעברנו ביניהם. איך להפריד בין פחד מסכנה לסכנה עצמה, בין הגנה לחבלה עצמית? איפה הגבולות שלי, מטפלת שהיא גם בת זוג, בת זוג שהיא גם מטפלת? איזה תפקיד קודם? איך לדעת איפה מתחיל קוטג׳ אחד ונגמר קוטג׳ אחר?

תהיתי גם אם מאז שהתגלה העובש ברוקווד, ובית הוריו של נתניאל הפך מרשת ביטחון למקום שממנו צריך לשמור מרחק בטחון, ה"חזרה" לחיים הפכה בעצם ליציאה. תהיתי אם היציאה נראתה אפשרית פחות כשלא היה לנתניאל מקום לחזור אליו. “אני מרגיש שאיבדתי בית," אמר. הבנתי למה התכוון. שאלתי אם הוא מכיר את משחק הקופסה “סולמות ונחשים". נתניאל הנהן. “אני מרגישה שנחתנו על משבצת של נחש, והחלקנו שנתיים־שלוש לתוך העבר." יום או יומיים לפני כן הוא שוב לא היה יכול לבשל לעצמו, לעמוד יותר מכמה דקות. החשש מהמשך ההידרדרות גם לו לרצות להיות זהיר עוד יותר. 

ב־11 בדצמבר עברנו לדירה קטנה מעל גראז׳. לא היה ברור אם חל שיפור במצבו של נתניאל שם, אבל מאחר שלא הייתה הרעה, ולא היו לנו עוד אפשרויות, החלטנו לשכור אותה לחודש לפחות. גם שם הוא מצא נזילה. השיחה שבה סיפר לי על כך הייתה אחת הקשות ביותר בינינו. אמא שלי בדיוק הציעה שאבוא לבקר אותה בקוסטה ריקה. זאת הייתה התוכנית המקורית. לא שהיא תבוא אלינו, בחודשים הקרים והחשוכים ביותר בשנה, אלא שנתניאל ואני ניסע אליה. יהיה מוזר, חשבתי, לבקר ב"בית" במקום שאף פעם לא הייתי בו. התוכנית כמובן ירדה מהפרק כשנתניאל התחיל להידרדר. לא שקלתי את האפשרות לנסוע לבד. אמא שלי התעקשה. הייתי על סף שחיקה. ביקשתי ממנה לבוא לעזור לי בנדודים, שלא היה ברור מתי יסתיימו. כתבתי לה ברביעי, אחרי שבכיתי באוטו בדרך לעבודה. הזמנתי לה כרטיס בחמישי. בשישי היא הייתה על המטוס. “זה לא צריך להיות במקום שתבואי," אמרה. “את צריכה לנוח." נסעתי אליה.

בבוקר הטיסה שלי חזרה לארה״ב, נתניאל כתב שהוא מרגיש פחות טוב ומתחיל לחשוב שהוא צריך “לעשות עם זה משהו." שאלתי מה למשל. לחפש מקום אחר, הוא כתב. המחשבה שאנחת ישר לעוד מעברים גרמה לי לבכות. נתניאל הרגיש כל כך לא טוב שלא היה בטוח שיוכל לאסוף אותי מתחנת האוטובוס. אחרי הנחיתה בבוסטון ראיתי שכתב בצ׳אט המשפחתי שהוא מתכנן לישון באוטו ולראות איך ירגיש. הלב שלי צנח. מצד אחד, רציתי כמובן שירגיש יותר טוב, ומצד שני, אם יפרש זאת כהוכחה שמסוכן לו לישון בדירה מעל הגראז׳, מה אז? לאן נמשיך? יהיה מקום כלשהו שיוכל להישאר בו? האם הבית שלנו יוכל להיות הבית שלו? בבוקר הוא כתב שיאסוף אותי.

כשהגענו הביתה נתניאל נכנס לדירה במסכה, רק לכמה רגעים. כדי לישון באוטו הוא נזקק לכל השמיכות שלנו. אחיו עבר ברוקווד כדי להביא לנו עוד שמיכות, שיהיה לי במה להתכסות במיטה שלנו באותו ערב. חזרתי “הביתה" לדירה שנתניאל כמעט לא היה בה. הוא ניסה לנחם אותי, אמר שזה זמני. לא יכולתי להתעלם מהחשש שעזב אותי יותר מאת ה"בית" – שהחזרה שלי היתה הסימן שלו ללכת. האם נהייתי עובש? האם הקשר שלנו, שהתפתח בתנאי דחיסות וחושך, דמה יותר מדי לדבר שאליו נהיה רגיש כל כך?

אחרי כמה ימים עברנו משם לבית אחר, ומשם לבית נוסף, בשניהם נתניאל לא הרגיש טוב. הוא עדיין היה משוכנע שזה עובש. לא יכולתי לקום בבקרים מרוב חוסר אמון. עד עכשיו אני לא יכולה. בתואר השני אמרה לנו אחת המורות לכתיבה יוצרת: “אי אפשר לסדר את המיטה כשעוד שוכבים בה." אי אפשר לכתוב על חוויה כשעוד נמצאים בתוכה. אבל את כל זה אני כותבת ממיטה. עם טפרים בשיער, כשאין זמן או מרחב לסדר או להניח דברים במקום, כשבעצם אין להם מקום. הרי לא תמיד אפשר לראות איפה נגמר הקוטג׳ ואיפה הוא מתחיל, ובכל זאת צריך מתישהו לאכול.