ריחנית ומיותרת

אסיה לדיז‘ינסקיה

 

בשנת 2014 ניהלתי יומן והעליתי על הכתב את מה שעבר עלינו ברשות השידור, שלוש שנים לפני שנפחה נשמתה באופן סופי. קראתי לו ״יומן סגירה״, כי ריח הסגירה עמד באוויר, ותיארתי בו את ההתעללות המתמשכת בנו, העובדים, מנקודת המבט של עובדת זוטרה במחלקת התעודה. כתבתי ביומן הזה על ה״רפורמה״ שבישלו פקידים ופוליטיקאים מעל הראש שלנו, שהניבה הצעות פרישה נדיבות לעובדים בתקווה שניעלם ורשות השידור תקרוס לתוך עצמה. כתבתי על הפרצופים המוכרים שנעלמו מהנוף ללא מסיבת פרידה, ועל הגזירות השרירותיות שנחתו על ראשינו, למשל עצירת העריכות לשמונה חודשים. 

צילמנו וזרקנו לפח. 

ככל שהמחול הזה נמשך ונמשך נהיינו מרירים וחשדנים, ילדים מוכים שלא יודעים מאיפה תגיע הסטירה הבאה. תוכנית התחקירים שבה עבדתי שידרה שידורים חוזרים, כל מיני כתבות מאובקות שלא היו עושות קאמבק אלמלא הייבוש, וחיפשנו סימנים במערכת כדי להעריך לאן הרוח נושבת: משפצים את השירותים בבניין? כנראה יהיה בסדר! הצלמים פורשים בהמוניהם? הלך עלינו! משדרים את המונדיאל? ניצלנו! לא מחדשים את אספקת החטיפים במזנון? הכול אבוד! פותחים יחידת ניו מדיה חדשה? נישאר כאן לעולם! 

בתוך היום־יום המסוכסך וחסר התוחלת הזה, כשמקום העבודה שלי מתחיל להריח כמו גווייה, הגיעה רייצ׳ל. כתבתי עליה ביומן שלי: ״היום יום שלישי וישיבת מחלקת תעודה, שנקבעה לשעה עשר, התבטלה. עורך התוכנית יושב בוועדה בכנסת, שותף לדיונים על גורלנו, ואנחנו נשארנו בעורף. במשרד יושבת אמריקאית צעירה, רייצ׳ל קוראים לה, שהגיעה אלינו משיקגו. היא באה להתנסות בעבודה בגוף תקשורת, היא לומדת עיתונות, ואני לא ממש יודעת עד כמה היא מעורה בפרטי המצב שלנו. היא דוברת אנגלית, אין לנו צורך בה, גם עם העברית שלנו אנחנו לא ממש מצליחים לעבוד בנסיבות הקיימות, אבל יש לה ריח טוב והיא לא תופסת הרבה מקום. יש לה לפטופ והיא מנהלת בלוג״. נוכחות של אדם חיצוני, ובמיוחד אדם צעיר מסוג אמריקאי שלומד תקשורת וצמא להתנסות בעבודה של גדולים, הייתה קרוב לוודאי משמחת אותנו בכל זמן אחר חוץ משלהי 2014. אז ניסינו לתחזק את המוטיבציה שלה והראינו לה את האולפנים המשוכללים שלנו, שהתחילו לדבר בשפת ה־HD, והיא צילמה אותם מכל מיני זוויות והעלתה לבלוג שלה. שמחנו לראות אותה מחייכת וחשבנו שאולי לא לגמרי דפקנו אותה כשהסכמנו, אי אז ב־2013, לחנוך אותה בשידור הציבורי שלנו. קיווינו שהמשבר יסתיים לפני שהלא־כלום יכלה את הפנטזיה ושנחזור לבטוש בבוץ המציאות הישראלית בקרוב. 

הצגתי לרייצ׳ל במאים ותיקים שנכנסו פה ושם לחדר כדי לשאול אם יש עבודה ואם הפשירו את העריכות, ולא תרגמתי לה את הקללות העסיסיות שהשמיעו כשעניתי להם שאין חדש. היא הביטה בסקרנות בידיהם המיובלות וניסתה להחליף איתם כמה מילים, אבל הם לא היו פנויים רגשית לדבר איתה כי העצבים שלהם היו מרוטים וכי היא דיברה בשפה אחרת ובאופן כללי הגיעה מסיפור אחר. ״למה הביאו אותה?״ שאלו אותי אחרי שהריחו את ריחה המתוק, ״מה הם חשבו לעצמם?״ גמגמנו כל מיני תשובות. למה אנשים עושים משהו בכלל? 

במשרד שלי ישבו, און אנד אוף, חמישה עובדים. השתמשנו במחשבים המגושמים והמיושנים שסיפקה לנו רשות השידור כי לאף אחד מאיתנו לא היה כסף ללפטופ, וכשהיא פתחה את המחשב הדק והנוצץ שלה בבוקר הסתכלנו בה בקנאה גלויה. את הווייפיי היא שאבה ממסעדה סמוכה כי לנו לא היה מה להציע, ונוכח פערי המעמדות הטכנולוגיים שהיא הפגינה כתבתי ביומן: ״ניסיתי לספר לרייצ׳ל, באנגלית, על התקופה שבה היה לנו מחשב אחד בחדר לחמישה אנשים, מהם שלושה תחקירנים. היא שאלה אם זה היה בשנות השמונים או בתחילת שנות התשעים, ואמרתי לה שזה היה לפני ארבע שנים בדיוק. באותו יום היא כתבה המון מילים בבלוג שלה, בגבות מורמות, ויכול מאוד להיות שהביעה חרטה קולנית על הבחירה שלה לעשות סטאז׳ דווקא בתקופת האבן הישראלית״. כשרייצ׳ל סיימה להתלונן לקוראיה, היא נאנחה ושלפה מראת יד שהתכתבה סגנונית עם הלפטופ שלה. היא סירקה את גבותיה. ווד יו לייק טו גיב א ויזיט טו דה רדיו, הפרתי את הדממה ושאלתי אותה. רייצ׳ל הייתה מוכנה. 

חיפשתי ראיון רדיו בן עשור עם ליברמן כדי להדביק אותו לכתבה ישנה שעמדנו לשדר באותו יום, ותהיתי אם הצטרפותי לרייצ׳ל בהליכה לרדיו תעזור לי במשהו או שתחבל במאמצים להשיג שיתוף פעולה מארכיון הרדיו. ידענו כולנו שאנשי הרדיו לא אהבו את אנשי הטלוויזיה כי הם היו סוג אחר של אנשים – תרבותיים ומעודנים מאיתנו, מגובשים מאוד ולא מתוגמלים כראוי – וחששתי שהפרצוף שלי יסב נזק למשימה של רייצ׳ל הקלולסית, שעוד לא דבק בה ריח הפוליטיקה הפנימית. התלבטתי איתה קצת אף על פי שכבר קיבלתי את ההחלטה. מחאנו לה כפיים כשחזרה למשרד כעבור חצי שעה, מניפה באוויר דיסק־און־קי אדום ומצהירה שהיר יו גואו, גירלז, דיי גייב מי דה בלאדי אינטרוויו! בזכות ליברמן גילינו שרייצ׳ל יכולה להועיל גם ללא שפה.

המשימה הבאה שהטלנו על רייצ׳ל הייתה בתחום הביזה. במרכז המערכת, צמוד לחניה, ניצב קרוואן לבן ועליו שלט אדום – HOT. פעם ישבו בו החדשות המקומיות של חברת הכבלים. רשות השידור הפיקה את החדשות ההן, אך רצף של ויכוחים וחישובים פיננסיים עגומים הבהירו שלמיזם אין זכות קיום, והקרוואן התרוקן. האחרון שיצא מהדלת שכח לנעול אותה, וכך הפך החלל בעל החלונות הזעירים למשכן זמני לרומנים מזדמנים, לשיחות טלפון עצבניות ולהסתתרות מפני דמויות בעייתיות. 

יום אחד, שבועות ספורים לפני בואה של רייצ׳ל, גילינו בקרוואן ארונות עמוסים בחומר ארכיוני שההוטניקים השאירו מאחור, והתחלנו להתכבד. צילומי רחפן, ביקורים של ראשי ממשלות, שביתות והפגנות, כנסת ישראל מבפנים ומבחוץ – כל מה שרצינו ולא רצינו היה שם, נדרשה רק סבלנות. ואנגלית. בין הכתבות ששידרנו בשידורים חוזרים בשלהי 2014, התקיימו דיוני אולפן חמורי סבר כשברקע רצו החומרים שבזזה למעננו רייצ׳ל. היא שמחה להביא תועלת וכתבה על זה בבלוג שלה, בזמן שאני עדכנתי את היומן: ״רייצ׳ל אוהבת חומוס, אבל היא לא מוכנה להתאמץ בשבילו וללכת רבע שעה לאבו אדהם. אז אני מביאה לה לפעמים שאריות, ובשאר הזמן היא אוכלת במזנון. שם שוחטים אותה, אין לי ספק, כמו את שאר הזרים שבאים לבקר אותנו, והיא משלמת שבעה שקלים עבור פחית קולה. אנחנו שותים מסובסד״.

יום אחד, כשבוע לפני שרייצ׳ל ארזה את ישותה הריחנית וחזרה לשיקגו, התרחש המקרה של וולודיה. הוא הגיע לישראל כ״תייר מרפא״, כינוי מעוות לאזרחים של מדינות נחשלות רפואית המנסים לגרד מזור ממערכת הבריאות המקומית, והוא נטה למות. הביאה אותו חברת תיירות מרפא שגילתה שאנשים על ערש דווי מוכנים לשלם כל מה שיש להם על התקווה להירפא, אבל הכול השתבש לה. קרוב משפחה של וולודיה צלצל אלינו והתחנן שנתערב כי וולודיה אמור היה להיות משוגר חזרה לרוסיה, יממה לאחר ניתוח מיותר, כשתפרים חוצים את חזהו וסרטן סופני מכרסם בגופו. 

הכול היה לא בסדר בסיפור הזה – שקרים שסופרו למשפחה שמכרה את דירתה, מסמכים רפואיים מזויפים, רופאים לא קיימים, טיפול חסר תועלת במחלה חשוכת מרפא, סכומי עתק שנבלעו בכיסים של נוכלים. מיהרנו לתעד, שאלנו שאלות, הבכנו את כולם, עברנו על המסמכים, הבטחנו לגייס כסף בשידור… אבל לא היו לנו עריכות. ומכאן לא היה לנו שידור. ומכאן רק בלמנו את הטיסה חזרה לרוסיה, אבל הותרנו את המשפחה בהלם, עם ערימות של סימני שאלה וחובות. המשפחה העדינה הזאת לא הייתה אמורה להיפרד מבנה בצורה כזאת, לאחר שנותח לחינם, ולשוב לאין־בית. 

רצינו לסגור את חברת תיירות המרפא הזאת ולשלוח את מנהליה לכלא. רצינו להתריע באוזני כל מי שרק אפשר, ובעיקר רצינו להחזיר להורים של וולודיה טיפה מהכבוד העצמי שנשדד מהם. שברנו את הראש מעל ראשה של רייצ׳ל ולא מצאנו פתרון, בכינו בעברית והיא לא הבינה. רייצ׳ל התיישבה לידי ושאלה מה קרה. פליז טל מי, ביקשה, מייבי איי קן הלפ. סיפרתי לה את הסיפור בראשי פרקים, לא היה לי כוח אליה, ואמרתי שזה השפל העמוק ביותר שאליו הגענו כי יש לנו כתבה סופר חשובה ואפס יכולת לעזור. 

את מה שקרה אחר כך אני זוכרת במעומעם, אבל מה שבטוח הוא שרייצ׳ל חזרה לשולחן שלה ופתחה את הלפטופ הדק שלה. איי אם טייפינג, אמרה, פליז גיב מי אול דה דיטיילז. סיפרתי לה את השתלשלות הדברים, באנגלית עייפה, והיא הקלידה. שלחתי לה תמונות ומסמכים, והיא העלתה הכול לשם, לבלוג הזה שלה, ולחצה פאבליש. היא פרסמה את מספר חשבון הבנק ואת שמה של חברת השודדים, ולא עברו שלוש דקות והכסף התחיל לזרום. המון כסף. הקוראים השתוללו. המשפחה הצליחה לפדות את הבית. 

אילו הייתי פוגשת אותה היום ברחוב, לא נראה לי שהייתי מזהה אותה, כי המבוכה הכרוכה באירוח שלה באותם ימים הייתה גדולה כל כך, ונמנעתי מליצור איתה קשר עין. אבל הריח שלה, ריח של תקווה ומשמש, נשאר איתי. לפעמים, במטוס צפוף או בחנות גדולה, הוא חולף על פניי ענוד על צווארי צעירות אחרות. רייצ׳ל, אני קוראת אליהן בלי מילים, האו לאבלי יו סמל! רייצ׳ל לא עונה, היא מעבר לאוקיינוס, ואני מניחה שגם זנחה את עניין הבלוג כי המדיום הפסיק להיות פופולרי עם השנים. גם רשות השידור איננה, כידוע. אנשי רדיו חברו מעמדית לאנשי טלוויזיה והפכו למעמד אחד: מובטלים.

מדי פעם אני פוגשת ברחוב במאים ותיקים שעבדו איתי, ואנחנו נזכרים בערגה מסויגת בימים שבהם אלתרנו את עצמנו למוות, מדלגים מעל המשוכות שהשליכו בדרכנו פוליטיקאים וזוחלים ברחבי החצר האחורית של ישראל. לעיתים עולה שמה של רייצ׳ל, המתמחה בעלת הלפטופ הדקיק שגייסה את הבלוג שלה ברגע הטמיר שבו נגזל מאיתנו המסך. ״כמה כסף היא גייסה, האמריקאית?״ הם שואלים ובלי לחכות לתשובה ממלמלים במרירות: ״נו נו, בניגוד אלינו לה דווקא היה רייטינג״. 

רייצ׳ל אולי נראתה מיותרת, אבל המיותרות שלה פגשה במיותרות שלנו. שני הצדדים העלו מחזה משותף שבו לכל אחד היו תפקיד ושם ומשמעות. היינו צריכים לספק לה טעימה מטעם השידור הציבורי, והיא הייתה נחושה לחזור הביתה עם משהו חדש, עם עוד שני סנטימטרים של משהו חדש. היי רייצ׳ל, הייתי אומרת לה אם הייתי שומרת את מספר הטלפון או את המייל שלה, ת'נק יו פור צ׳וזינג אס. בזמן הכאוס הגדול והנורא, רגע לפני שהלא־כלום מחק את שאריות הפנטזיה, ת'נק יו סואו מאץ׳ פור דרופינג ביי.