מבוא לספרות עירומה

שי זילבר

מהשידה המרכזית של סטימצקי – זו שרק בה מתרכזים המבטים – הרמתי ספר ומייד ניתרתי בבהלה. ״במקרה הספר שאתה מעלעל בו הוא שלי,״ ארבה לי המחברת ונימקה את הטפיחה על כתפי. חשבתי שהיא מתבלבלת: ספר, מרגע שיצא לאור, אינו של איש. רכשתי אותו, כמובן, לא הייתה לי ברירה. בתמורה היא הבטיחה לרכוש גם את שלי, שעדיין לא נמצא ברשת, בקושי בזו המתחרה. אם אני רוצה שספרי יונח אחר כבוד ליד שלה, עליי לפעול – היא הרביצה בי הסבר על יחסי ציבור הכרחיים, שבתמימות ובגבהות לב הנחתי שלא אזדקק להם. 

בשבועות הבאים, נאמן להמלצתה, פקדתי עשרות חנויות של הדואופול. סיבוב הופעות מובך: מנסה למכור – לחנויות. מקשקש משהו על העלילה ומשאיר להן עותק. בקריית מלאכי, בבית שמש, בירושלים, בהוד השרון, ברחובות. איפה לא. רק בצומת ספרים בדיזינגוף סנטר הספר היה מונח בערמה עוד טרם הביקור. התוצאה? המנהלות החביבות של החנויות בקניון פתח תקווה ובקניון רמת אביב, הזמינו יותר מעותק אחד. אפילו שמדובר בספר ראשון, אפילו שזה קובץ סיפורים – הז׳אנר שמשום מה מסרב להימכר בישראל. 

כדי לקבל תהודה פניתי לשני סופרים ידועים וביקשתי להעניק להם עותק לקריאה. הם הסכימו שאניח אותו אצלם בתיבה. דמיינתי אותם מכריזים קבל עם ועדה שזה הספר מתעלה על כולנה. בינתיים: שלג דומם גם בסערה. ולא רק הוא. ניסיתי את סמנכ״ל הרשת. הוא לא ענה – לא בפייסבוק ולא למייל. גורמים אחרים הפנו אל המו״ל, המו״ל החזיר אל הרשת ואני מיטלטל ביניהם כמו שאילתא שנתקעה בין משרדי הממשלה. 

החלטתי לעשות השקה. ההשקה שלי תהיה לא סתם השקה, אלא כזו עם ״אנשי ספר״. יהיה רב שיח על ספרות, ינתחו נושא מסוים ובדרך אגב ישבחו, מובן שישבחו, את הספר. ויהיו שם גם מינגלינג והלצות של אנשי ספר והערות לא צפויות של אנשי ספר על המצב, כי אי אפשר לעשות השקה בלי לדבר על המצב. תהיה אם־כן יותר מהערה אחת על המצב בהשקה הספרותית שמילים ספרותית יתעופפו בה; יהיו דימויים, יהיו מושגים, יהיו ציטוטים. ויין. על חשבון ההוצאה. ההוצאה אוהבת יין וגם מוכרת יין. רן, חברי מהרדיו, יקריין קטע. אפילו שניים. תהיה גם מוזיקה. גל, השותף לשעבר בדירה, הציע לנגן. בהתנדבות. והוא מוכשר ויש לו ״וייב״ יידישאי ועם זאת רוקיסטי. מה יותר ספרותי מווייב יידישאי ועם זה רוקיסטי? האירוע עמד להיות מושלם. 

פניתי אל הסופר המהולל, זה שליווה את הכתיבה, זה שכתב בסיום העבודה: ״הקריאה סוחפת. המספר, שחייו מהווים ציר לקובץ, הופך במהלכו לאדם מלא סתירות, בקעים והרים. הוא הופך ממשי בתום הקריאה, וכן גם בני משפחתו, והרגש נצבר מסיפור לסיפור ומתעצם״. שאלתי אם יסכים להשתתף. אחרי יותר משבוע, התנצל שלפניו טיסה. להודעה הבאה, אם יש מועד אחר שיתאים לו וההוצאה אפילו תשלח לו מונית, גם הוא כבר עשה גוסטינג. ולא רק הוא. העורכת – זו שאמרה לפני העבודה ״התמוגגתי מהסיפורים״, כך אמרה, וליתר ביטחון נחזור שוב: ״התמוגגתי״ – הבטיחה לשתף ״בשמחה״. אבל לגבי ההשקה אמרה: ״תתקדם ונראה אם אוכל להשתלב״. בסוף היא גם לא שיתפה. שלג דומם שכמותה. 

אז לא תהיה השקה. למעשה, עוד כשבישרתי להם על ההדפסה, איחלו ״בהצלחה״. גם המו״ל. ״בהצלחה״. ומה פירוש ״בהצלחה״? למי מאחלים אותה? לזמר לפני ההופעה. לתלמיד לפני הבחינה. לבחור שנעזב על ידי בחורה. ״בהצלחה״ אין משמעה אלא שאתה לגמרי לבדך. תסתדר. וכי למה ציפית? שיפרסו לפניך שטיח, יריעו וימחאו כפיים? כתבת ספר כדי לגעת בתהילה? 

מקונן בך החשש שכלל לא כתבת ספר. רק השתתפת בתעשייה. אתה בורג קטן ונאיבי שמניע בטמטום את הכלכלה. כמו אז בבוליביה, כשקנית כרטיס במחיר מופקע משני מקומיים נחמדים שנעלמו ברגע שהכסף עבר ידיים. הכול אינטרסים, אופורטוניזם, אגו ויתר מרעין בישין.

במקום לומר נואש פניתי למבקרי ספרות, ידועי שם. פעם, פעמיים, שלוש. הם עוד יתלוננו על הטרדה. ביתר המקרים, כמו מחזר נואש באפליקציית היכרויות, אפילו ל״לא״ לא זכיתי. יוצאי הדופן היו מעריב ואתר עברית. המבקר של ״מקור ראשון״ כתב כי התרשם מהקול האותנטי של המספר הילדי, ואפילו ציטט ממנו בסדנת כתיבה. עמיחי שלו, ציטט מספרי – אך התנצל שהעורך ״סירב לביקורת״. כנראה בשל ההחלטה של המדור להחרים ספרים של ההוצאה והערבוב בין ספרות ופוליטיקה. גם שירי לב ארי קראה ״בעניין רב כמה מסיפורי הספר, שכתובים ברגישות ובאנושיות. במיוחד אלה המסופרים מנקודת מבט ילדית״ אך חתמה כי כעת לא מתאפשר לה לכתוב על הספר. ויתר המבקרים? כלום אינם מבחינים בתחבולות הספרותיות, ברפרנסים, במשלב הלשוני המשתנה? עורך הספרות האחד מסמס, השני סינן. בוואטסאפ, בפייסבוק, במייל. דממה. 

תוכנית רדיו אחת אישרה שקיבלה את הספר ומאז התעלמה. מגישת התוכנית השנייה נשמעה נוזפת – מהן שנים של עבודה כשהיא בדרך להצגה? ומה עם המוספים המקוונים? ומנהל הקבוצה ברשת החברתית, לא יכול לזרוק איזו מילה? אפילו סוקרי רשת אין לנחמה. דלת אחרי דלת נטרקת על פרצופך. איש לא חייב לך דבר. אתה אף אחד. משבחים את הספרות שעוסקת בשולי החברה, אבל כשניסית לתקוע בה יתד – הפכת לאחד כזה בעצמך. 

צריך לחשוב מחוץ לקופסה, לא לפחד מאקט קיצוני. החלטתי לפוצץ את המו״ל. לא יותר מדי – סנוקרת לאף, דימום רומנטי מהנחיר, סגול בערובת העין. זה מגיע לו, רבים ישמחו, זה ייתן פורקן ליצריי, וחשוב מכול: זה תרגיל יחצני שינהיר את ההמונים לחנויות. חוץ מזה, למה הוא צריך אף? חוש הריח ממילא קשה מדי לתיאור ספרותי. שבר קל באף רק יתרום לשבירת התדמית האליטיסטית־ארגנטינאית שלו. 

היו גם כאלה שהחזירו לך את האמון באנושות. עודד וולקשטיין, למשל, מעולם לא התעלם. הוא ישב איתך, תיקן, סיער מוח. אפילו מבית החולים ענה. הנה אפוא הכלל: אי אפשר להאמין לאיש אלא אם קוראים לו עודד וולקשטיין. ועדי חבין. המורה לספרות עם הטעם הקשוח שמשלימה הכנסה בהגהה, לשה ושייפה את הטקסט עד רמת הפסיק גם כשהראייה כבר היטשטשה. 

אבל כיוון שלא מצאתי בי את הכוח האלים, רקמתי תוכנית אחרת. אגש לספריית בית אריאלה. אשתחל בין המדפים. כשאיש לא ישים לב, אשיל את בגדיי. רגל אחת על ״נבדה״ הפיוטי של מיטל זהר, הוא ממילא עסוק בפירוק והרכבה, ושנייה תרמוס את ״ריטריט״ של ורד זינגר – שתרגיש גם היא איך זה כשדורכים עליך בלי לקרוא מילה. עוד עלייה קטנה והתחת שלי מעל ורגס יוסה: ״תעלוליה של ילדה רעה״, ו״הרומנטיקן״ לפלח אחד ו״שבחי האם החורגת״ ו״בובות על חוט״ לפלח השני. או אז אצרח: ״כתבתי ספר! כתבתי ספר!״ 

הספרניות המבוהלות יזעיקו מאבטח, אבל אני אחמוק ממנו ואחלק את ספרי לכל דורש, וגם למי שאינו דורש. הסטודנט הקירח ששוקד על מחקר, החיילת שנפגשת עם חברה והאם שהגיעה לכאן כדי לעבוד על מה שאני כבר השגתי. אמלט לאולם ספרי העיון, אבעט בשלט של ״אתה חייב לקרוא את זה״: שקו לי בתחת, רותם סלע, ג׳רמי פוגל והילה קורח. וכשיבוא תגבור וינסו לאזוק אותי אהדוף אותם ואומר: עכשיו תסלחו לי, עליי לגשת כעת לעבוד על הספר הבא. הוא הולך להיות מכה.