רפיח

הילה עמית

 

הן עמדו מול האנדרטה של רפיח. היה שם שקט באותו היום בצורה בלתי רגילה. האוויר סביבן עמד, חלקיקים ריחפו בגוון כתום מאיים. שוב הגיעה סופת חול מהסהרה. מסביב לרפיח עוד לא נבנתה כיפה. רימא וניצן עטו מסכות. במנהרות אפשר לנשום, אבל במקטעים בין המנהרה מחיפה לעזה, ובין המנהרה מעזה לרפיח, יש רגעים שבהם העולם נפרש לפניהן ואפשר לרגע לחשוב ששום דבר מעולם לא השתנה, אפשר לרגע לטעות ולהניח שאפשר לעמוד תחת השמש הקופחת ולהשתזף, לנשום, כמו שהיה כשהן היו ילדות קטנות. 

ניצן זוכרת איך הוריה היו צריכים למרוח את גופה בקרם הגנה לבן ושומני שהיה בוהק על גופה תחת גלי המים. היא זוכרת כיצד המדוזות היו מגיעות בהמוניהן לחופי חיפה והייתה הדאגה הקבועה שאחזה בה ובחברותיה שאחד מהיצורים המפחידים האלו – חיות מים שקופות מאיימות, יצורים שנדמו לה שאינם שייכים לעולם הזה – יידבק לרגליהן, יטביע אותן מרוב כאב, ישאיר על רגליהן החלקות, הצעירות, סימנים נוראיים שיצלקו אותן לכל אורך הקיץ. וכעת, כשהיא אמא בעצמה, העולם כמו רגוע יותר, בנה נור אינו חווה את החיים כפי שהיא חוותה אותם בתור ילדה: הוא אינו נדרש להימרח כל שלוש שעות, הוא אינו צריך להיזהר כשהוא שוחה במי הים. הכיפות שינו את הכול. היום אפשר לשלוט במזג האוויר, בקרני השמש, אפשר למנוע את זיהום האוויר, אפשר למנוע כניסת מזיקים, אפשר למנוע כניסת מינים לא רצויים דרך הים. 

עדיין יש חופים כאלו, שבהם האוויר לח ודביק, שבהם המדוזות צפות במים. אבל החופים האלו ריקים, הטבע פשט בהם, האנשים אינם מגיעים אליהם. הכיפות עדיין לא נבנו בכל מקום. סביב חיפה יש כיפה כבר עשר שנים ארוכות. סביב תל אביב, סביב עזה, סביב ירושלים, סביב חברון, הכיפות עומדות בתפארתן. אבל בין לבין, אנשים נמרחים בקרם הגנה, עוטים מסכות, מחפשים עבודה שתאפשר להם לעבור אל תוך הכיפות. כל מה שניתן לעשות זה להמתין. ניצן ורימא בנות מזל, גם הוריהן. הבתים שלהן היו בתוך תחומי הכיפה מלכתחילה. הן לא נאלצו לעבור. לא נאלצו למכור נכסים במחירי רצפה. אנשים מחוץ לכיפות תובעים את הממשלה: המוני ילדים חולים בסרטן, המוני אנשים עם מחלות נשימה. 

רפיח עדיין המתינה לכיפה שלה. הכיפה של חאן יונס נתחמה כמה קילומטרים מחוץ לרפיח. מסביב לאנדרטה אין הרבה מבנים. אנשים אינם גרים פה. לא רק בגלל מה שקרה, בעיקר בגלל חוסרה של הכיפה. בינתיים, המבקרים שמגיעים אל האנדרטה נאלצים להצטייד במסכות, בקרם הגנה, להתקדם ברכביהם הממוזגים הכי קרוב שאפשר. אבל הפעם רימא התעקשה לנסוע ברכבת. לא רצתה לנהוג עד לקהיר. ונור, בנם, לא רוצה לשים מסכה, הוא מסרב להכול באותו היום. יש לו ימים כאלו. רימא מודאגת, רוצה להתעקש איתו על המסכה. ניצן פחות מודאגת, הוא צעיר, הן יעמדו שם עשרים דקות. היא אינה חושבת שיכול להיגרם לו נזק ממשי. הגישות החינוכיות שלהן שונות, רמת החרדה שונה. 

כשנור היה תינוק היא לא הייתה מסוגלת לצאת איתו לבתי קפה, מחשש שיתחיל לבכות פתאום. היא לא יכלה להתמודד עם העיניים הזרות של כל היושבים מסביב. כשגדל קצת והן החלו להתמודד עם התקפי טנטרום קשים, ניצן פחדה אפילו לצאת איתו לגינה. היא הייתה נותנת לו את כל מה שהוא רצה רק כדי שיפסיק לצרוח, שיקום מהרצפה. ורימא כעסה עליה, אמרה שהיא הורסת את כל מה שבנו אחרי ליווי הורים יקר. אי אפשר לתת לו תמיד מה שהוא רוצה, היא סיננה אליה בימים האלו. יגדל לך ילד מפונק, ילד שחושב שמגיע לו הכול.

עכשיו כשהוא בן שש הדברים השתפרו מעט: הוא כבר אינו משתטח על הרצפה בבכי, מטיח את ידיו לצדדים. אם קורה משהו הוא נרגע מהר, נרגע מחיבוק, מנשיקה. ניצן אינה מביטה כל הזמן אל הצדדים, אינה בודקת בלי הפסקה כיצד בוחנים אותן האנשים שמסביב. אבל באנדרטאות, במוזיאונים, במשרדי הרופאים, החרדה של ניצן חוזרת ועולה, מפעפעת בה.

 נור לא מפסיק להתרוצץ, מקפץ על קוביות הבטון של האנדרטה, וניצן רוצה לומר לו שזה לא מקום שמתאים להשתולל בו, שלאורך כל קוביית בטון שהוא קופץ עליה רשומים שמות של קורבנות, ילדים כמוהו, שנמחקו מעל האדמה במלחמה הגדולה ההיא, הנוראית.

מַא פִי וַאחַד הוּן, כּולוּ בְּסֵדר, רימא אמרה לה, אין אף אחד בסביבה. רימא יודעת לזהות אצלה מתי היא מודאגת, מתי החרדה מטפסת ועולה בה. ניצן תהתה מדוע באמת אין אנשים מסביב, מדוע הן לבד מול האנדרטה, ועוד באמצע החג, כשבתי הספר בחופשה. ואז היא נזכרה באזהרת מזג האוויר שהופצה יום קודם לכן. תמיד הן ככה, היא חשבה לעצמה, מזמינות חופשה בדיוק ליום שבו מבקשים מכולם להישאר בבית. אמא שלה תמיד אמרה, כשחילקו למעלה מזל, את באת עם כפית הפוכה.

יש להן כרטיסים לרכבת לקהיר אחרי הצהריים. שם מזג האוויר אמור להיות גרוע עוד יותר. יש בקהיר כיפה, אבל היא אינה כמו הכיפות שלהן. לפעמים קורסת שם מערכת האוורור, לפעמים הפילטרים אינם עובדים. הייתה שם בעיה של שחיתות ומשאבים. בעיתונים כתוב שאי אפשר לסמוך על המדידות בעיר: העירייה מדווחת משהו אחד, ארגוני הסביבה מדווחים משהו אחר. בבוקר רימא וניצן שקלו לבטל את הנסיעה, אבל בסוף השתכנעו לנסוע. הן לא ראו את ההורים של רימא כמה חודשים. 

ההורים שלה עברו לשם לפני שנור נולד, ועכשיו הם מתחרטים. בהתחלה אמא של רימא, אמאל, אמרה שהם יעזבו את קהיר, יחזרו לחיפה. שתיהן האמינו לזה, עד שהזמן עבר ושום דבר לא קרה. לאמאל היה קשה לעזוב את משרת הדיקן באוניברסיטה. בסוף הן נאלצו להסתמך יותר על הוריה של ניצן. הבעיה היחידה של רימא עם הוריה של ניצן הייתה איך הם מדברים. הם פונים לנור בעברית גבוהה, מיושנת, והיא לא רוצה שהוא ידבר כמוהם. ניצן מרגיעה אותה: הרי בבית הספר הוא ילמד בדיאלקט. היא מסכימה עם רימא שההורים שלה קצת שקועים בעבר. הם גדלו בעולם אחר. 

רכב עוצר ליד האנדרטה. בקושי רב יוצאים ממנו גבר ואישה, קשישים, נראים יותר מבוגרים מההורים שלהן. הם ניגשים לאנדרטה, מחפשים שֵׁם או שמות שחרוטים באבן. המשימה קשה, ישנם כמאה אלף שמות. מאחוריהם הולך גבר צעיר יותר, אבל גם שערו כבר מלבין וקמטים ניכרים בפניו. הוא לובש חולצה מכופתרת לבנה וארוכה, למרות החום, חרף האוויר הכתום. על זרועו הימנית נתלים שני כיסאות מתקפלים, בידו השמאלית הוא מחזיק בקבוק מים ומטלית. הוא מוצא משהו עבור שני הקשישים, ניצן רואה אותו מצביע. היא מניחה שאלו זוג הורים ובנם. הגבר מניח את שני הכיסאות מול אחד ממגדלי הבטון, פותח אותם. הקשישים מתיישבים. ניצן ורימא מספיק קרובות כדי לשמוע את האנחה ששניהם משחררים החוצה. ניצן חושבת שהיא רואה את האוויר הכתום מול פיהם מסתלסל. רק אז היא שמה לב כמה הוא דחוס, האוויר – איך הוא מקיף אותן, או איך הן בעצם עומדות בתוכו, בתוך מסת החלקיקים הזאת, בני אנוש שלא שייכים לתופעה הזאת, לטבע שהשתלט על המרחב.

האישה שופכת מים מהבקבוק על המטלית ואז משפריצה מעט אל עבר הבטון. אחר כך היא עוברת עם המטלית אות אחר אות, מנקה. נור מתקרב אליהן. מה היא עושה, אמא, הוא שואל. רימא מתכופפת אליו. היא מנקה, רימא מצביעה אל עבר אחד ממגדלי הבטון שהכי קרובים אליהן, אתה רואה את האותיות האלו? צריך לנקות אותן לפעמים. נור שולח אצבע, מעביר אותה על כיתוב השיש השקוע בבטון. האצבע מסתלסלת עם האותיות הערביות העגולות, המחוברות. 

ניצן זוכרת שהיה דיון ציבורי אם האנדרטאות של המלחמה הגדולה צריכות כיתוב דו לשוני, או שבכל אנדרטה יבחרו את השפה בהתאם למקום, בהתאם להרוגים. היום השאלה הזאת כבר לא רלוונטית. עבור ילדים בגילו של נור זה כבר לא ישנה, הוא ידע את שתי השפות במקביל. רק עבור הדור של ההורים של ניצן ואלה שנולדו קצת אחריהם הכתיב הערבי עדיין לא לגמרי מפוענח. 

הערבית נהפכה רשמית אחרי שניצן סיימה את התיכון. באוניברסיטה הערבית הייתה כבר קורס חובה. מי שלא הלך לאוניברסיטה נדרש להשתתף בקורסי שפה מיוחדים מטעם הביטוח הלאומי החדש. אבל ההורים של ניצן – כלום. זה לא שהם סירבו או התנגדו ללמוד. פשוט היה להם נוח להמשיך להתנהל בבועה הקטנה שלהם. אבל מהדור שלהם לאף אחד לא היו ציפיות. היו פקידים בממשלה שרצו שהדור הזה כבר ייעלם. שחיכו לכך. עשרים ואחד מיליון איש כיוונו את ציפיותיהם כלפי הדור של נור ומי שנולד קצת לפניו.

בסוף שנות החמישים הכול כבר היה דו לשוני. נוצר דיאלקט. שילוב בין הערבית הפלסטינית לעברית. הדור של ניצן ורימא כבר לגמרי מעורה בדיאלקט, למרות שנולדו לפני שהוא היה קיים. עבור ההורים של רימא ושאר הפלסטינים התהליך כמובן היה קל יותר. הם ידעו עברית. היהודים היו צריכים להתאמץ. 

נור מראה לניצן ורימא את קצה האצבע שלו, שהשחירה. אחר כך הוא מורח את האבק והחול על המכנסיים. למה יש שמות שאנשים באים לנקות, ויש שמות שאף אחד לא בא לנקות, הוא שואל ומצביע על שורה של שמות מאובקים. ניצן רוצה לומר לו שהיא לא יודעת, למרות שהיא כן, אבל איכשהו הוא לא מתעקש, לא באמת מחכה לתשובה. היא תוהה מי ימשיך לבוא לשמור על האנדרטה אחרי שכל הניצולים ימותו. מי יבוא להניח פרחים. עוד עשור כבר אף אחד מהם לא יהיה פה. בתוך רצף המחשבות שלה היא שומעת את נור אומר שהוא רעב, צמא. 

רימא מחפשת בתיק את הכריך שהכינו לו בבוקר, את בקבוק המים שלו. ניצן מביטה עדיין בזוג הקשיש ובבנם. הם הניחו פרחי אוויר לצד השמות של קרוביהם. יש עוד הרבה צמחים שגדלים מסביב למגדלי הבטון, משווים למקום אווירה חיה, למרות המוות באוויר. נור שותה מהבקבוק שלושה שלוקים ארוכים ואז מתמסר לכריך שלו. רימא ניגשת אל הזוג, מָרְחַבא, היא אומרת, כּיפְכּוּם? אַהַלְכּוּם מַוְג'וּדָה הוּן? כן, ההורים שלה פה, האישה עונה לרימא. וכל האחים. רק היא שרדה. אַלְלַה יִרְחַמְהוּם, רימא אמרה. ניצן מתקרבת גם. שתיהן מחזיקות לאישה את היד, מנשקות אותה על שתי הלחיים.

נור עומד מאחוריהן, מבויש. מִין הִיֶי? הוא שואל. אנחנו אומרים שלום גם לאנשים שאנחנו לא מכירים לפעמים, נור, ניצן מסבירה. רימא אומרת לו, תגיד שלום לגברת, והוא מחייך, סַלַאם, הוא אומר, והאישה מתחייכת אליו, מלטפת את שערו החלק. קַדֵיש עוּמְרַכּ? היא שואלת, ונור מרים חמש אצבעות וחצי. האישה נוקפת על חצי האצבע, שואלת אותו, אתה רוצה כבר להיות בן שש? והוא מושך את ידיו ומהנהן, נצמד לרימא לירך, נבוך.

אדם אחר מתקרב אליהן פתאום, מגיע משם מקום, מכיוון השמש המסנוורת, קשה לראות אותו בבירור עד שהוא קרוב מאוד, קרוב מדי. עור הפנים שלו אדום, מבעבע, זרועותיו בצבע חציל כמעט שרוף. הוא מושיט לעברן כוס, מנענע אותה באוויר. בתחתית הכוס מצטלצלים מטבעות. הוא ממלמל משהו, אבל השפתיים שלו נפוחות, סדוקות, והקול יוצא חרוך, מילותיו אינן ברורות. ניצן מפשפשת בארנק המטבעות ומטילה כמה מהן אל הכוס, נזהרת לא לגעת באצבעותיו. היא רוצה להתרחק משם מהר ככל האפשר. אינה רוצה שנור יראה אותו. 

בתוך הכיפה שלהם בחיפה לא רואים אנשים כאלה: לכולם יש בית, יש אוכל, יש עבודה. אבל פה הכול פרוץ. רחוק בחלק האחורי של מוחה ניצתת מחשבה – הרי האדם הזה האדם הזה היה יכול להיות אביה, להיות אחיה. היא יודעת שהיא עצמה איננה אחראית לחוסר השוויון, איננה אחראית למיקומן של הכיפות. ועדיין, כשהיא מביטה בגבר הזה פונה אל זוג הקשישים, אל בנם, תחושת כאב צובטת את ליבה. כשהייתה צעירה יותר, לפני נור, הייתה עושה יותר: היא התנדבה במקלט באזור המפרץ, היא הצטרפה לשיירות שחילקו משלוחי מזון ותרומות למשפחות באזורי הספר. וכעת? שש שנים ולא עשתה דבר. היא חיה חיים שמאפשרים שכחה. המציאות צפה ועולה מול עיניה רק כשהן יוצאות מכיפה אחת, משתרכות בדרכים עד לכיפה הבאה. 

הקשישה שלידם מפשפשת אף היא בתיקה. במקום מטבעות היא שולפת כריך עטוף מפית לבנה. היא רואה את הגבר מקלף את העטיפה, נועץ את שיניו הצהובות. כשהן מסתובבות חזרה אל הרכבת החום מגיע אליה פתאום, תוקף אותה בגל ארוך, עצום, והיא פונה לרימא, אומרת לה, בואי נזמין מונית, חם לי, אני לא אעמוד בהליכה הזאת. נור מחזיק לרימא את היד, מביט מדי פעם אחורה אל הגבר. הוא לא אומר כלום, אבל ניצן רואה בעיניים שלו את הבהלה. 

רימא מפעילה את הטבעת שלה, מחפשת מונית שתיקח אותן לתחנת הרכבת המרכזית. האוויר כתום־צהוב והוא מתכהה יותר ויותר, שוקע מן השמיים מטה, מאיים להעלים אותן בתוכו. רכבים נוסעים בשיירות מהירות לידן ומעליהן והן מחכות למונית שהזמינו, נטועות מתחת לסככה ישנה, מנסות לקבל מעט צל. במונית אמא של רימא מתקשרת אליה. אל תבואו, היא אומרת. העלו את רמת הזיהום לרמה חמש. אומרים לאנשים לא לצאת מהבית. אנחנו כבר על רכבת בדרך אליכן. 

ניצן מביטה אל רימא, תוהה מה יעשו עכשיו. מהחלונות כבר לא רואים כלום, הערפל כבד, נופל על החלון כמו גשם. השפריצר עובד בלי הפסקה, המגבים מנסים לנקות את הזגוגית ללא הצלחה. ניצן חושבת שלפחות יש להן מזל שבמכוניות האלו לא צריך לראות כלום כדי להתקדם. אי אפשר לעשות תאונה. היא מתגעגעת לנהגי המוניות של פעם. יש לה זיכרון מרוחק של גבר מקריח, מזוקן, מתלונן, אומר, אח, זה יום שלא היה צריך לצאת בו מהבית. 

המושב הקדמי ריק, זרועות החיישנים מסתובבות מחוץ לחלונות בלי הפסקה. המונית עוצרת ברציף שצף מעל המסילות. תא המטען נפתח אוטומטית, מסוע קטן מוציא את התיקים שלהן באיטיות אל האספלט. המונית נעלמת ובשל הערפל תוך שניות כבר אי אפשר לראות את החיישן האחורי. הן יורדות במדרגות הצפות אל רציפי המסילות, מביטות כל אחת בהולוגרמה שנשלפת מהטבעות שלהן.

אפשר לנסוע חזרה הביתה, רימא אומרת לניצן.

אפשר לקחת פה מלון, לפגוש את ההורים שלך כשהם יגיעו, ניצן עונה לה. 

נור שומע את המילה מלון וזהו, כבר אי אפשר לסגת. תראי מה עשית, רימא צוחקת אל ניצן, מרימה את נור לרגע, מדביקה לו נשיקה. הוא כבר כבד, הבן שלהן. כשהוא מתעייף ובוכה להן שהוא לא מסוגל ללכת יותר הן כבר לא מסוגלת לסחוב אותו על הידיים. 

בקהיר היו אמורות להישאר בבית של ההורים של רימא. נור לא היה במלון מאז החורף שעבר. ניצן תוהה ממה הוא כל כך מתרגש, היא אינה זוכרת באיזה מלון היו איתו, לא זוכרת מה עשו. הן מתיישבות בבית קפה קטן בתחנת הרכבת, מחפשות מלון. הרכבות מקהיר עוצרות גם ברפיח, גם בעזה, גם באסדוד. אבל הכי נוח להחליף לרכבות צפונה בעזה. זו התחנה הכי גדולה בדרך מקהיר. הרבה מהנוסעים יורדים שם, אפשר לתפוס מקומות ישיבה. ורק שם יש כיפה. המחירים של המלונות סבירים בתוך העיר, מתייקרים לאורך קו החוף. רימא שואלת אותה, באנגלית, מה היא מעדיפה, לא רוצה שנור יתחיל להתרגש מהים. בעיר, ניצן אומרת לה, גם כן באנגלית. הן מחפשות מקום שיהיה פנוי עוד להערב. למרות החג יש עדיין כמה אפשרויות. 

אחרי שהן מוצאות מלון הן מחפשות את הקווים של הרכבת התחתית חזרה צפונה. רימא כותבת להורים שלה שהן יחכו להן בעזה. אמאל מתקשרת בשיחת וידיאו, מבקשת לדבר עם נור, בִּנְשוּפַכְּ בּוּכְּרַא, עַזִיזִי, היא אומרת לו, נראה אותך מחר, אוצר שלי. נור מחזיק שתי דקות מול ההולוגרמה ואז נוטש את סבתא שלו. ניצן ורימא לא שמות לב ואמאל מדברת אל מושב הרכבת עוד כמה שניות, אחר כך היא מנתקת בעצמה.

המלון קצת מיושן, אבל עדיין יפה. נור מתלהב מהבריכה על הגג, ניצן מתלהבת מהתמונות ליד הקבלה: תמונות מעזה מלפני המלחמה. רחובות צפופים, רכבים מיושנים, אנשים רוכבים על אופניים יחפים, שקיות פיתות נתלות על הכידון. בתמונה אחת נראה בניין רב קומות, גדול, רחב, מהחלונות מציצים פרצופים, בגדים תלויים על חבלי כביסה. לצידה תמונה אחרת, בניין מפורק, עיי חורבות, אפשר בקושי לזהות שזו אותה חזית, אותו מבנה. מתחת לתמונה כתוב התאריך שבו צולמה: עשרים ואחד בינואר אלפיים עשרים וחמש. 

הן עולות לגג לפני ארוחת הערב. נור שוחה בבריכת ילדים עם מצופים. הן יושבות עם רגליים בתוך המים, זורקות לו כדור ירוק והוא שוחה אחריו בידיו הקטנות. הוא זורק את הכדור בחזרה אליהן, מרטיב להן את החולצות, המכנסיים. כל כמה פעמים הכדור נוחת מחוץ לבריכה. ניצן ורימא משחקות אבניירו כדי להחליט מי תקום להביא את הכדור. נור תמיד צוחק כשהוא רואה אותן משחקות. 

ניצן רוצה שהוא כבר יהיה אחרי ארוחת הערב, אחרי ההרדמה. מחכה שאמאל ופאדי יהיו איתו מחר בלילה, והן יוכלו ללכת למסעדה שהן אוהבות, יוכלו להיות קצת לבד. רימא נראית כאילו הייתה יכולה להישאר פה בבריכה עם נור לנצח. כאילו אינה צריכה אותה, אינה צריכה זמן איכות רק של שתיהן. 

מסביבן אנשים מדברים עברית, אנגלית, רוסית, ערבית. מקומיים שלקחו חופשה ליום האיחוד, תיירים צפון אירופה שבאו לנפוש בשמש המלאכותית של הים התיכון. מעליהן הכיפה חוסמת את הצבעים של החוץ. השמים כחולים, השמש נעימה. לרגעים יש תחושה של בריזה מהים. זו פונקציה שהוסיפו בשנים האחרונות. את העומס הכיפות רק החמירו. הכול צפוף ורועש, אי אפשר למצוא מקום לנשום, להתבודד. לכן רצו לבלות את יום האיחוד בקהיר, בבית הגדול עם הבריכה והחצר. אבל עדיף בלגן וכאוס על המסכות האלו, על האוויר הכתום. הן יחגגו בחיפה. יש פסטיבל הצגות ילדים, יש ים. ניצן מדמיינת בסתר איך יישלחו את נור עם הוריה של רימא לבילויים בחוץ, איך הן יוכלו להישאר לבד בבית, במיטה, לישון עד הצהריים. 

רימא מנגבת את נור, עוטפת אותו במגבת של המלון. שוב הוא רעב, הוא אומר, וניצן מסתכלת בטבעת. אתה צודק, נורי, כבר ממש מאוחר. שתי מבולבלות האימהות שלך. הן מתלבטות בין המסעדה שבמלון לבין מה שיש לרחובות להציע. אין להן כוח להתלבש יפה, להתגנדר. בפינה של הרחוב יש חומוסייה. נור רוצה רק צ׳יפס, רימא רוצה רק סלט.

אחר כך בחדר נור עושה אמבטיה בלי צעצועים, הדלת פתוחה כדי שישמעו אותו. שתיהן משתרעות על המיטה עם כל הבגדים של היום, עם האבק הכתום מהאובך. ניצן מעבירה אצבעות בשיער של רימא וכיסוי המיטה מתמלא בחול. אנחנו חייבות מקלחת, רימא אומרת. אבניירו על מי ראשונה? ניצן מחייכת אליה. רימא מנצחת, המספריים שלה גוזרים את הנייר של ניצן. תמיד היא מנצחת, כאילו יודעת לקרוא את המחשבות שלה. אבל נור לא יוצא ולא עושה קולות של יציאה. ניצן מורידה גרביים, מכנסיים, מנערת אותם ליד המיטה, נשכבת חזרה, מתכנסת לתנוחת הכפית הקטנה, רימא מקיפה אותה. 

יאמא, נור צועק מהאמבטיה, רימא משחררת את ניצן, את החיבוק. היא מתרוממת אליו, ניצן קמה גם, מחפשת בתיק את הפיג׳מה שלו. הוא מטפטף על השטיח מקיר־לקיר של המלון, עטוף במגבת שגדולה מדי לממדי גופו. הוא נעמד ליד ניצן. רימא עומדת מאחוריו, מיבשת לו את הראש עם מגבת פנים, עושה קולות של מייבש שיער והוא צוחק. ניצן מצטרפת, מדגדגת אותו מעל למגבת. הוא ממשיך לצחוק, אבל בתוך ההנאה כבר לא נושם. הוא מחרחר אליה, די, אמא, מספיק. היא אוספת אותו אליה, משחררת את המגבת לרצפה, מלבישה אותו. רימא נכנסת להתקלח. שוב ניצחתי את אמא שלך באבניירו, היא צועקת מחדר האמבטיה, בגלל זה אני ראשונה. ניצן שולפת מהתיק ספר, בוא, קטני, בוא נקרא איזה סיפור לפני השינה. נור מתמקם לו באמצע המיטה, ראשו על אחת הכריות. לא משנה שיש בחדר מיטה לילד. אין סיכוי שהוא יישן בה. בגלל זה ניצן כל כך משתוקקת למחר, לחופשה הזאת עם הוריה של רימא. 

היא מכבה את האור הגדול, מדליקה את המנורה שלצד המיטה, מתחילה לקרוא לו את ״היום הקסום של שירה ושירין״, זה הספר שהוא הכי אוהב החודש. ניצן משתגעת מרוב שעמום. רק את זה הוא רוצה. כל ערב. היא נרדמת איתו בזמן הקריאה ורימא מעירה אותה, מנערת אותה בעדינות. לכי להתקלח נוצ׳יק. עזבי, ניצן אומרת לה, אני אתקלח מחר. אין סיכוי, את מזוהמת מהחוץ, היא אומרת. וממילא את צריכה לזוז, את שוכבת על השמיכה. 

בסדר, בסדר, הלכתי, היא מתרוממת, פונה לאמבטיה. רימא עוטפת אותה מאחור, כל כולה מריחה טוב, תחזרי מהר, היא לוחשת לה. היא לא עונה, מתקדמת אל עבר האור הדולק באמבטיה. המים קרים, נעימים, שוטפים ממנה את כל החול והאבק והלכלוך של היום הזה. היא מוכנה לישון, מוכנה למחר, מוכנה לחג הזה. 

בבוקר ניצן מתעוררת לפני כולם, ושולפת את עצמה מתחת לידיו של נור. היא מתכנסת בשירותים עם הטבעת שלה, מקרינה את ההולוגרמה על הקרמיקות הלבנות של המלון. אלו דקות חשובות ביום שלה, דקות שמוקדשות רק לעצמה. יש לה הרבה הודעות, חברות שמאחלות חג שמח, תמונות בקבוצה של המשפחה של האחיינים שלה במפגש לכבוד החג. כשהיא חוזרת אל החדר היא יוצאת אל המרפסת הקטנה, משאירה את הווילונות הכהים במקומם ככל האפשר. אם היא עומדת בקצה הימני של המרפסת ומביטה שמאלה אפשר לראות את הים: משולש כחול קטן בין גורדי השחקים. עזה בנויה כלפי מעלה. הבניינים מנשקים את הכיפה, יש פנטהאוזים שעל גגם אפשר כמעט לגעת. יש מערכת הגנה, אי אפשר לגעת בכיפה ממש, רק בכיסוי שלה. אבל עבור אנשים זה לא משנה. בשביל הרבה זה כמו לגעת בשמיים, כמו להתקרב עוד יותר אל אלוהים. מן הים היא שולחת את עיניה דווקא אל הקרקע, תשע עשרה קומות מטה. 

העיר לובשת בגדי חג, אפשר לראות מלמעלה את הדגלים, את הרחובות מתכוננים למצעד. כשהייתה ילדה משפחות היו יוצאות לפארקים, לעשות על האש. היום זה כבר אסור. אסור להדליק אש בגלל הכיפה. 

לפני שהוריה של רימא יגיעו הן ייקחו את נור למצעד, היא חושבת. מה עוד יש להם לעשות חוץ מללכת לים. מבחינתה יום האיחוד הוא לא משהו מיוחד, בחיפה לא ממש עושים מזה עניין. אבל אולי פה, בעזה, החגיגות גדולות יותר. אולי פה הילדים מתרגשים יותר. אין לה בעיה שנור יתרגש, היא רק רוצה לחסוך ממנו בינתיים את הנסיבות, את ההיסטוריה. מבחינתה אפשר היה לא לספר לילדים מה בדיוק קרה. יש בדיאלקט מילה שמתארת מלחמה, יש מילים שמשמעותן רעב, טילים, מצור. יש מילה לחיילים ולצבא למרות שכבר אין אף אחד מהדברים האלו והיא תוהה למה הילדים צריכים לדעת. למה יש התעקשות במערכת החינוך, במשרדי הממשלה. ברור שההיסטוריה חשובה, אבל תשאירו את זה לגילאי התיכון, למתבגרים, היא חושבת. ילדים קטנים לא צריכים לראות תמונות משנות העשרים. מבחינתה כל תרבות הזיכרון הזו זה בזבוז של משאבים. שיבנו עוד כיפות, יטפלו באנשים האלו שנתקעו מחוץ, במקום להוציא כל כך הרבה כספים על אנדרטאות, מוזיאונים, סיורים מודרכים לתיירים מחו״ל. ניצן הייתה רוצה להתקדם, אבל את הדעות האלו היא שומרת לעצמה. אפילו רימא לא בהכרח מסכימה עם כל דבר שהיא חושבת.

היא עדיין במרפסת כשהיא שומעת את נור ממלמל משהו, שומעת את רימא עונה לו בקול המנומנם שלה, חצי מתוך שינה. היא יודעת שהיא צריכה להיכנס פנימה, אבל אינה רוצה. היא רוצה להמשיך לבהות בגורדי השחקים, בפיסת הים שהיא רואה. אבל בסוף היא נכנסת, מושכת את הווילון לצדדים, מאירה את החדר. היא מתגנבת חזרה אל מתחת לשמיכה, מתמסרת לידיו הקטנות של נור, לחום גופו, לתלתלים של רימא שמבולגנים על הכרית.

בוקר טוב, רימא אומרת, מחייכת אליה בעיניים עצומות. סַבַּאחַן, ניצן עונה. יש לי פיפי, נור אומר, וניצן משדלת אותו ללכת מהר אל השירותים, וכשהוא מדדה אל חדר האמבטיה היא נצמדת לרימא, שכל הלילה לא יכלה להגיע אליה, לגעת בה, כי נור נשכב ביניהן, זז מצד לצד, תופס מקום. חג שמח, היא לוחשת לה באוזן. רימא עונה לה, אבל ניצן בקושי שומעת את המילים כי רימא לוחשת, ונור בדיוק הוריד את המים בשירותים, והיא מחכה שם, צמודה לרימא ככל האפשר, תוהה מאיזה כיוון נור יעלה חזרה למיטה, מאיפה ינסה לדחוף את הגוף הקטן שלו ביניהן, ומי מהן תיכנע ראשונה, תאפשר לו להפריד ביניהן, תעשה לו מקום.