לפקח על הקריעה

אילה לרנר

 

כשאבא שלי התחיל למות לא ישנתי כל הלילה, וכשהרופא אמר בבוקר שיש עוד כמה שעות עד שזה יקרה, הבנתי שאני חייבת קופאין. אולי קפאין? לא חשוב. הראש שלי היה מרוקן ולמי היה אכפת מכתיב. הלכתי לקנות משקאות אנרגיה שלוש בעשר בקניון של שיבא, רק שהם היו שלוש בשתים־עשרה או שלושה בשנים־עשר, ושמתי אותם בתיק גב. וכשצעדנו חזרה לטיפול נמרץ החדש, הממוגן מפני טילים ומרעין בישין, אחי אמר "בשבעה תבואי עם חצאית ארוכה יותר". הצצתי בדלת הזכוכית על השמלונת שלבשתי מעל הטייץ כדי שתהיה מראית עין של חצאית, ועל ז'קט הג'ינס הגברי שזרקתי על עצמי כדי שלא יישארו חלקי גוף גלויים, ואמרתי "טוב".

וככה אבא שלי מת בסוף: כמעט שני מניינים גבריים סביב המיטה ושירים של ימים נוראים וסליחות של ליל יום כיפור ווידוי רגיל ווידוי על חטא וקבלת עול מלכות שמיים וחדר מלא בנים בלבן ובשחור ונשים בוכות במרחק, בכניסה, ורק אני למראשותיו בראש גלוי ובכתם ג'ינס בהיר ובשמלה קצרה מדי מעל הטייץ.

קודם באו שעות ארוכות של ירידת מדדים איטית ומורטת עצבים. בפריפריה של הגוף כבר אין לחץ דם אז צריך לקחת מדידה קרוב ללב אבל גם שם כבר אי אפשר לזהות אז חכי למדידה הפנימית מתוך העורק אחת לעשר דקות. והגוף חסר הדם היה קר כל כך, ומכונה של אוויר חם נשפה מתחת לערמת הכיסויים שעליו, ולא באמת ידעתי אם למוח, משכן ההורמונים והמחשבה, עדיין מגיע חמצן, ואם עוד קיימת נפש שם. למקרה שהתודעה עוד מהבהבת עמדתי לידו וליטפתי לו את הגדם של היד מתחת לשמיכה, שידע שגם אם לא תמיד הייתי לידו, עכשיו אני כאן. עד שבאו לצעוק עליי שאסור ללטף אדם גוסס. 

מעל הראש שלו, שהעזתי ללטף לפני שננזפתי, הוא נראה כמו ילד קטן וחסר אונים שהלך לאיבוד בין המכשירים והצינורות והצפצופים. לרגע העזתי לדמיין את הילד שלי הזהוב מגיע לגיל שיבה ושוכב לבן כולו לבדו על מיטת מיתתו בלי שאני לצידו. נכון שזה הגיוני שילדים מתים אחרי הוריהם, אבל איך ייתכן שמי שהביאה תינוק לעולם לא תהיה איתו כשהוא נפרד ממנו, ואיזו מחשבה קרה זו, "ילד צריך למות לבד בלי אימא שלו". ידעתי שבחדר הזה ובדקה הזאת אני לא הילדה. התכופפתי אליו לאוזן ואמרתי לו את מה שאני לוחשת לילד שלי כשקשה לו להיפרד מהערות ולשקוע לשינה. 

רק בהלוויה חזרתי למקומו הטבעי. מנהג ירושלים שיוצאי חלציו של אדם לא ילכו אחר מיתתו כדי שהשדים שנבראו מהזרע ששפך לבטלה לא יתעוררו גם הם ויבואו ללוות אותו בדרכו האחרונה. מה שבירושלים הוא מנהג, בבני ברק הוא דין. וגם אם חציתי את הגבול לרמת גן, אני אלך לפני המיטה ולא אחריה. בבית העלמין אומרים לי להישאר ליד חדר הטוהרה שממנו יצאו לפני רגע אחים שלי שפיזרו לו אפר על העיניים.

וככה המיטה שלו מתרחקת. עטופה בטלית שכל כך הרבה פעמים נסחבה על הרצפה מאחורי כיסא הגלגלים והסתבכה בו. והיא מסומנת פסים־פסים של שחור טליתי רגיל ושחור של צמיגים דקים. אחרים סוחבים אותו בדרכו האחרונה ומורידים אותו לאדמה ומרוקנים מעליו שקים של חול ואני רואה אותו בפעם האחרונה נעלם בתוך קבוצה שחורה צועדת בשורות אבנים לבנות והופך לנקודה באופק. ושם, כשמבהירים לי מי הביא לעולם את מי, פתאום אני נזכרת שאני בכלל הילדה שלו.

כמה דקות קודם הגיע אברך ליטוואק לפקח על הקריעה. עמדנו שורה ארוכה של אבלוֹת. קודם בנות, אחר כך אחיות ואישה. מה פתאום האבל שלי בכלל גדול משל אימא שלי שחיה איתו חמישים שנה, ומה פתאום האבל של אחותו קטן יותר, היא ראתה אותו כשהיה בן יום. הוא ביקש מתנדבת שאין לה קרבת דם והנחה אותה איך לקרוע. סכין קטנה ולא ממש חדה, מלמעלה למטה, באזור בית החזה, מול הלב. על הורים קורעים מצד שמאל, על מוֹת אחר – בימין. כמה סנטימטרים ולסגור עם סיכת ביטחון, שלא יצוץ העור שלמטה. לבשתי חולצה עם שרוולים קצרים ומעל קרדיגן דק בשביל הצניעות, הייתי צריכה לקרוע את שניהם. אילו היו לי עוד בגדים הייתי צריכה לקרוע גם אותם, ואולי חבל שלא היו.

בכלל דמיינתי שזה נעשה ביד. תופסים צד אחד של הבגד בכף חשופה וצד שני ביד אחרת, ומתוך שאגה עצומה של הלב, כמו מתאמן שצועק תוך כדי הנפה של משקולת כבדה, קורעים את הכסות העליונה של השפיות הדקה ומציגים לעולם את תהומות העצב המטריף של האבל. במקום זה עמדתי שם, מתייפחת קצת יותר מדי בקול, מגמגמת מול כולם ברכה שלא הסכמתי איתה, כשאישה אחרת נאבקת בסכין קהה בחולצת הטריקו השחורה מפריימרק.

בכיתי גם כשאחי דיבר. וגם כשהאח השני. לא בכיתי בתחילת ההספדים כשארבעה רבנים תיארו את האבא הצדיק שלי. כלומר, גם תיארו את האבא הצדיק שלי. בעיקר נתנו ציטוט ממדרש או גמרא או פסוק ופירטו עליו ואחר כך קישרו אותו אל האבא הצדיק שלי. ורציתי לקחת את המיקרופון ולהגיד לעולם שאפשר להתאבל גם בלי תורה. הינה תראו אני אבֵלה עד לשד עצמותיי, אני שבורה וגמורה ומרוסקת. והאבא הצדיק שלי לא צריך חיבורים מאולצים לוורטים ולא צריך כלום. אבל אז הסתכלתי באימא שלי, וראיתי שהיא כן צריכה את המילים הארמיות ואת לשון הקודש ואת השכנועים העמוקים שהוא פוסע עכשיו אל עולם שכולו טוב מוחלט וגמור. והבנתי שאני כבר לא דוברת את השפה הזאת.

אֵבֶל תורני הוא קרוב לוודאי הדבר הכי גברי שהעולם החרדי הצליח להנפיק, ועל הדרך שכנע גם את הנשים שככה יאה לעצב שלהן לצאת. שהרי אנחנו בני אדם ולא חיות, מה פתאום שניתֵן לרגש לשטוף את כולנו בלי לשים לו מעצורים. הוא מגודר בהלכות ומתוחם בסייגים ועובר דרך מסננת רציונלית של חידושים ופלפולים והצדקות. ואם אני לא דוברת תורנית יותר אני כבר לא חלק מזה. ונגזרה עליי בדידות אימים. 

לרגעים הצלחתי למצוא את עצמי, ואולי אפילו את אבא שלי. כשעליתי אל הקבר לאחר שבעה ימים עמדתי מעל התלולית וכולם קראו פסוקים מפרק קי"ט. כמה מהפסוקים אני מכירה מגיל שש, אולי שבע. אמרתי אותם כל כך הרבה פעמים, ואני כבר לא יכולה לנתק אותם מתהִליותם ולקרוא אותם כפי שהם: מילים טובות ולשון יפה ושפה שאבא שלי אהב. לרגע חזרתי לשבת איתו אל שולחן ארוחת הערב, כשהוא מסובב את כפתור הווליום של הרדיו שמתנגן ברקע בשקט, ואומר לי להקשיב לשורה הזאת של השיר. תשמעי איזה יופי, תראי אילו מילים, רואה? זו שירה. אחר כך הוא מנמיך חזרה כי בכל זאת, שירת נשים. 

פה ושם אני מוצאת את עצמי בהתחלות משפטים ומתאכזבת מהמשכם. "אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד", אבל "אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר״. "זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי", אבל "כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי". "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד", אבל "כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי". ואני שכחתי. כמעט הכול שכחתי. כשמגיעים לאות דל"ת שמופיעה פעמיים בשם שלו, וחוזרים שוב ושוב על אותם הפסוקים, קופצות לי לעיניים המילים שהייתי צריכה. ותהיתי לעצמי איך הן נעלמו מעיניי עד היום. "דָּלְפָה נַפְשִׁי מִתּוּגָה קַיְּמֵנִי כִּדְבָרֶךָ". ואני בוכה ודולפת כי נדמה לי שזה מה שאבא שלי לימד אותי לעשות, והפעם גם חותמת עם "כָּלוּ עֵינַי לְאִמְרָתֶךָ לֵאמֹר מָתַי תְּנַחֲמֵנִי".

אחים שלי עומדים בשורה מול הקבר ומבקשים להגדיל את שם השם כדי למלא את החסר שנהיה בעולם אחרי שיהודי הלך ממנו, ושוב אני בוכה אפילו שמה אכפת לי משם השם בעצם. ואבנים קטנות על הקבר ושוב משאירים אותו לבד והולכים הביתה והפעם אל החיים. 

שבעה ימים קודם לכן עמדתי מעל אותה תלולית, אחרי שרוב המלווים עזבו, וידעתי שאני צריכה להגיד משהו. נשים לא מספידות, זה לא מכובד, אבל אבא שלי לא היה רק איש תורני, הוא היה גם אבא. ואני בכלל לא רציתי לדבר. הדחף היחיד שלי היה לחקות אותו, כמו תמיד, ולהתכסות גם אני בעפר. 

כשמסתכלים בנו מהצד בלי להכיר אפשר לתהות למה אני מרגישה כמו מריונטה שחוזרת במדויק אחרי כל התנועות שלו. חיינו בשני עולמות, בכל מובן, וקשה לראות איך המעשים שלי דומים לשלו. אבל מבטים חיצוניים לא יודעים שלפעמים הלכתי לאיבוד בין עשרה ילדים, והדרך היחידה למצוא את עצמי עברה בלזכור את המבט האוקיינוסי שלו כשהוא אומר שאני הכי דומה לו, אפילו שלי יש עיניים חומות. קשה לומר אם באמת הייתי דומה לו או שנהייתי כזאת כי שיננתי את זה כמו מנטרה. הוא אמר לי שאני אוהבת לכתוב כמו שהוא אוהב. אימא שלו קראה רק לי "הנסיכה". אלה הדברים היחידים שידעתי על עצמי תמיד.

אבל מעל הקבר הלכו המילים לאיבוד. ידעתי שכולם מסביב מצפים שאבקש ממנו סליחה, ולא העזתי. אני כנראה האדם שציער אותו יותר מכולם. בעטתי בכל קערת ערכים שהוא הניח לפניי, טרקתי לו את הדלת על האצבע כשהוא הצהיר מה חשוב לו. ומה אני אגיד עכשיו? שאני מצטערת? אני לא. עשיתי את מה שהייתי חייבת לעשות בשביל עצמי ובשביל הילדים שלי. ועכשיו רק רציתי להגיד את כל מה שאף אחד אחר לא אמר.

בלשון הקודש הספידו אותו שהוא דן כל אדם לכף זכות וראה בכל אחד את הטוב, אבל אני רציתי לספר שהוא ראה יופי גם במילים חילוניות ברדיו. שהוא נשאר ילד כפר שרק רצה להסתובב עם מגדיר צמחים ולחפש גזרים קיפחים, שלא אשכח רגע אחד, כשהוא הרים את הראש בחניה האפורה מתחת לבית, ואמר לי להסתכל אל השמיים ולראות כמה יפים הם. הוא לא היה כזה ביום־יום, אבא שלי. הוא היה מנהל עסוק של עשרות עובדים ואבא לעשרה ילדים ובן שמטפל בהורים מבוגרים ובעל בית שפוקד שיעורים קבועים ולמי היה זמן להסתכל בשמיים. 

וכשלא היו לי מילים חזרתי להעתיק אותו. דמיינתי חתך אנכי באדמה, וראיתי את שנינו כמו קן של נמלים בתוך קופסת זכוכית. הוא שוכב למטה ומעל קו קטן של חול ובטון אני עומדת. ואני הרי ההשתקפות שלו, לכן תיארתי את עצמי והספדתי אותו. אמרתי שהוא היה איש של רגש מתפקע, ושלא ידע לשלוט בדמעות שלו. שהמשפחה הייתה בשבילו הדבר הכי חשוב, ושלמענה הוא הקריב עקרונות אחרים. אמרתי שאני אבודה ושאני כל כך חסרה אותו ולא יודעת איך לנשום בלי שהצלעות יכאבו. ידעתי שהוא באמת לא יכול לנשום, אבל הוא לא אבוד ואני לא חסרה לו.

כמה דקות אחרי שהכול נגמר והקווים התיישרו והשמע־ישראל הפסיק להדהד ואח ערבי נכנס והתחיל לנתק מכשירים, ניגבתי את הדמעות והלכתי לפינה של החדר והרמתי את תיק הגב עם שלוש הפחיות שבכלל לא שתיתי ובדרך החוצה אל המסדרון אמרו לי לכתוב מודעת אבל. אילו יכולתי הייתי כותבת מילים פשוטות וצורבות, אבל פניתי למאגרי הביטויים התורניים הקיטשיים שהדחקתי בשביל לכתוב את המודעה שהוא היה כותב, שבשכונה שלו רוצים לראות: לא מחזיק טיבותא לנפשיה, עסק בתורה מתוך ייסורים וקיבלם באהבה, איכה יועם זהב, אנשי אמנה אבדו. אוי לה לספינה שאבד קברניטה.

אחרי השבעה אני אחראית למצבה. אוספת תיאורים מהמקורות, סורקת הפטרות שהוא אהב בשביל פסוק מדויק, מנסה לתמצת אדם למילים. אחרי כמה ימים ונוסחים אימא שלי מוצאת פתאום צוואה ישנה שלו ומבקשת שאקרא. עוד לא הסכמתי לראות את הסרטון שבו הוא קורא את הצוואה המעודכנת שלו, כמה ימים לפני שמת, אז למה אסכים לקרוא צוואה ישנה. אבל היא מתעקשת שזה חשוב למצבה, ואני קוראת. 

"מאז שהחלו שומרי הבית לזוע וסוּגרו דלתיים בשוק והתעוותו אנשי החיל נתתי את ליבי כי הולך אני לבית עולמי והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה". אסור לי לשמוע מוזיקה כי אבא שלי מת, אבל איך אפשר להתאבל בלי מילים מולחנות. מתחת לשמיכה אני קוראת את מילותיו האחרונות של מי שחזר אל קהלת ואל יחזקאל, ובאוזניים שלי אפרת בן צור ודליה רביקוביץ תמהות. "וַהֲרֵי מִי שֶׁאֵינוֹ כָּאן נִמְצָא שָׁם. אֲבָל נֶעְלָם כִּפְשׁוּטוֹ נֶעְלָם. פֵּרוּשׁוֹ נוֹטֵשׁ, פֵּרוּשׁוֹ נָטוּשׁ, פֵּרוּשׁוֹ הָלַךְ לְכָל הָרוּחוֹת". 

אֵבֶל זה תמיד בודד, אבל חילוני על אדם דתי זה בודד עוד יותר. האנשים שחולקים איתי את האובדן מתנחמים בדברים שאיני מוצאת בהם טעם: אשליות על המשכיות וחיים אחרים שעוד יגיעו ואמונה עזה שאם הם יעשו מספיק טוב לזכותו הוא יגיע עכשיו למקום טוב יותר או יחזור לחייהם ויתאחד איתם. אבל אני לא מאמינה באגדות על שלדים קמים מעפר וקורמים בשר ועור, ולילדים שלי אני מסרבת להגיד שסבא יחזור או שעבר לחיים אחרים. אין סבא. אין אבא. סבא נשאר בלב, יש סבא בסרטונים במחשב. יש הקלטות שלו משתפך על אהבתו אליהם, אנחנו שומעים אותן שוב ושוב ושוב. פעם הוא אמר לי שהילדים שלי שופכים עליו דליים של אהבה. אחר כך הוא הוסיף בכתב שגם אני שפכתי עליו דליים של אהבה, ושלא תמיד הוא ידע להתמודד איתם.

ופשוט לא הייתה לי ברירה. אף פעם לא דיברנו רגש, אף פעם לא שמעתי ממנו מילים מפורשות של אהבה, ולא החזרתי לו מילים כאלה, עד שלא הלכתי למקום אחר. אחרי שמילאתי במכשולים את כל הדרכים הרגילות והסלולות שיש בין אב לבת, הייתי חייבת לבנות מעליהן גשרים. בהתחלה כתבתי מדי פעם: אני אוהבת אותך. אחר כך העזתי גם להגיד. ביום מן הימים זה הפך להיות ביטוי קבוע ושגור בינינו. 

שבוע לפני שמת ישבתי איתו במחלקה פנימית וצפינו בשידור חי של דיון בבית המשפט העליון. הוא כעס עליי ואני עליו והתווכחנו בטונים גבוהים אם לבג"ץ יש סמכות לדון ולא הסכמנו על שום דבר ורגע לפני שיצאתי מדעתי הסתכלתי בצבע שחזר לו ללחיים ואמרתי לו שאערער לבג"ץ מדי יום רק כדי לעצבן אותו. כשהלכתי אמרתי לו שוב שאני אוהבת אותו.

"וְאַתֶּם עֲשׂוּ כְּחָכְמַתְכֶם וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק". את החלק הראשון בשברי הפסוקים שהוא ערבב אני עושה כל הזמן, את החלק השני אני יכולה לנסות. "שמרו על ההנהגות והמסורות שהיו בביתנו". את זה לא. "אבקש לא להפליג בתיאור מעשיי כי מועטים המה, והלוואי שיעמדו לי ייסוריי לזכות בדין". זה קל, אני אף פעם לא אוכל להקיף את כל מי שהיה. את חריטת ברכת אשר יצר שחילקו לזכותו הנחתי סתם על מדף בסלון, כי מה אעשה איתה. אני שומעת מוזיקה כי אני לא יכולה שלא. גם קניתי בגדים חדשים, כי כל האכילה הרגשית הזאת. לא דולק אצלי נר כל הזמן בבית, אני מתקשה להאמין ששרפה קבועה של חומר בערה תועיל לו או לי.

לפעמים אני כועסת שהוא לימד אותי כמעט הכול על רגש ועל חיים ועל משפחה ועל אהבה, אבל הוא לא לימד אותי איך להיות יתומה לא דתייה. כשההורים שלו הלכו לו הוא ניגש לעמוד התפילה שלוש פעמים ביום, אמר קדיש, נתן צדקה, הדליק נר רצוף אחד־עשר חודשים. פה מסתיים הדמיון בינינו.

הוא כמעט תמיד לא אמר לי מה לעשות ומה לא, ובצר לי אני נאחזת בדברים הבודדים שהוא אמר מפורשות: תכתבי, תרגישי, אל תעשני, אל תמותי. וככה אני יוצרת לעצמי טקסי אבל משֶׁלךְ, רוטינות דתיות בלי אמונה. במקום לקחת סיגריה אני מסתכלת שוב בשלוש פחיות האנרגייה הנוזלית שיושבות על המדף, מלטפת שוב את חולצת הטריקו הקרועה וסיכת הביטחון, משמיעה שוב הקלטה שלו ברקע ומשתדלת שלא לחקות אותו בְּלמות.