נפלאות חדשות מהרב זצ״ל כפי ששמענו באוזנינו ממש בחצרות הקודש

יעקב צ‘ מאיר

 

א

ידוע נוהגו של הרב זצ"ל להסתבן פעמיים, לפני המקווה ואחרי המקווה. והיה אומר לפני המקווה מסתבנים משום ואהבת לרעך כמוך ואחרי המקווה משום פיקוח נפש.

 

ב

בערב יום כיפור נוהג היה הרב זצ"ל חומרה מיוחדת בשתי ההסתבנויות הקדושות, ומקפיד היה להשתמש בשמפו של אחרים שלא ברשות. אחת שמא נגזר על אותו אדם להיגזל ויצא ידי חובה בחסרון כיס פעוט, והשנית שמא נגזר עליו לגזול ויצא ידי חובה בגזלה פעוטה. משהזקין והיו המים חידודין בבשרו נוהג היה לעשן משֶׁל אחרים בט' באב ולהעלים מס בר"ח על פי אותה כוונה קדושה.

 

ג

במוצאי יום כיפור היה הרב זצ"ל מקפיד להגיד לשון הרע מייד אחרי התקיעה על מנת שיוכל לכוון כראוי ב"וְהוא רחום יכפר עוון". שנה אחת נצטרד וניטל ממנו כוח הדיבר ואז ציווה על הגבאי בנענועי ידיים שיאמר הוא לשון הרע והרב זצ"ל יצא בשמיעה. משהזקין ונתחרש יצא ידי חובה בהרהור עבירה לפי אותה כוונה קדושה.

 

ד

בימים שקודם חג הסוכות היה הרב זצ״ל יושב בשוק ארבעת המינים ועונה לשאלות הקהל על כשרות המינים. ובכל שנה בערב החג סוגר היה את דוכנו שעתיים קודם החג והולך אל המקווה ובעת הליכתו הקדושה היה דיבורו בקדושה ובטהרה בשפיר ושִליא של הוראת הלכה בהלכות ארבעת המינים. 

ופעם סיפר באותה הליכה קדושה שהגיע אליו חסיד חב״ד עם לולב נאה ומהודר עם קליפת עץ שקורין קורה מכסה על הלולב כמנהגם וראה בעין שהקורה סדוקה ומתחתיה נראה כעין כפתור מגולגל בראש הלולב שקורין קנעפל כמנהג הרא״ש ז״ל. וידוע הרי שאין מנהגם של אנשי חב״ד ליטול בקנעפל וסבר להגיד להחב״דניק ככה אלא שאז עָלַת על ליבו האהבת ישראל הנושנה שרחש על חסידי חב״ד ועל הנהגוֹת שלהם, והפולמוס על מנהג תשעה הדסים והמעשה שהיה מהריי״צ וכו׳, ולקח בהיחבא את אצבעו הקדושה ונתנהּ בפיו והדביק במעט רוק הקורה כך שלא ייראה הקנעפל עד לנענועים שאז תיפול ודאי, והחזיר הלולב להחסיד ואמר לו ״הידור מצווה״ במאור פנים כזה שכל השוק זהר מזיו פניו הקדושות.

 

ה

ועוד מספרים שבשנה אחת כאשר היה יושב בשוק ארבעת המינים ופוסק להמוני בית ישראל הביאו לפניו אתרוג טוב ויפה וצהוב ומחוטט כדבעי עם פיטם ונקי לגמרי ללא צלקות עלים שקורין בלעטלעך והִנְאהו מאוד ושילם עליו בעין יפה ומספר היה לקרוביו כמה חסדים גמל עימו הקב״ה ששלח לו אתרוג מהודר כזה, אתרוג יפה כזה, שיהיה בהכרח האתרוג הנאה ביותר בכל ארץ ישראל, אומנם חגורת מותניים שקורין גאַרטל אין לו והרב זצ״ל אוהב היה אתרוגים עם גארטל במיוחד, והיה דורש עליהם את הפסוק "חגרה בעוז מותניה" וכו׳, אבל מילא, בשביל אתרוג שכזה, היפה ביותר בארץ ישראל, אפשר לוותר על הגארטל. 

והינה באותה שנה נזדמן גם לאחד מבעלי הבתים החשובים שבעיר אתרוג נאה ומהודר ביותר, צהוב ויפה, עם פיטם מחוטט ונקי לגמרי מבלעטלעך ושאר מרעין בישין ועם גארטל. הביאוֹ בעל הבית אל הרב שיבדקהו. נתן בו הרב את עינו היטב־היטב מכל צדדיו, בדק אותו באור הפלורוסנט ובאור השמש, ליטף אותו וניקה אותו וסופו שהרים אותו אל מול פני בעל הבית ובפנים רציניות הכריז שהוא האתרוג היפה ביותר שראה מימיו ואף אתרוגו שלו שקנה מבעוד יום איננו יפה כמוהו. צהבו פניו של בעל הבית ובקול של תשעה באב אחר המנחה שאל את הרב זצ״ל אם היה הרב זצ״ל רוצה לקנות ממנו את האתרוג, והוא ימצא לו אתרוג אחר. חלילה, אמר לו הרב, הרי הוא כבר מצא לו אתרוג נאה, שאומנם גארטל אין לו, אבל יפה הוא וטוב, כמעט היפה ביותר בכל ארץ ישראל. 

נטל בעל הבית את האתרוג ופניו חיוורות כפני מת מצווה. ראה הרב זצ״ל את בעל הבית שרוחו נעגמה עליו ככה וביקש לחלצו מן המצר. ביקש את האתרוג רק עוד רגע אחד לראותו, סיבב אותו לכאן ולכאן, ולבסוף אמר לבעל הבית ראה נא, הינה כאן, בשליש העליון, בתוך הקמט, נסתר מעין כול, ישנו מעין סימן כלשהו, לא ממש בלעטל וגם לא ממש כתם, אלא רק מעין משהו שצבעו מעט שונה. היכן? שאל בעל הבית, אני אינני רואה. הינה, ממש כאן, לא כאן, כאן, אמר הרב זצ״ל. לא רואה שום דבר, אמר בעל הבית וביקש ליטול אתרוגו עימו, אך הרב זצ״ל המשיך ואמר שהוא יכול, אם ירצה בעל הבית כמובן, לנסות להסיר את הכתם בקיסם עץ ואז יהיה האתרוג נקי לגמרי ודאי. ומייד שב ונתחרט ואמר לא לא, בעצם אין מה לנסות, והאתרוג כשר לברכה כמו שהוא, קח אותו. ובעל הבית עיניו נפערו כשתי צלוחיות של פלייטון ואמר להרב זצ״ל לא־לא, מה פתאום, אדרבה, יבדוק הרב. ואמר לו הרב זצ״ל באמת לא כדאי, שיודע אתה, הרי אם יסיר את הכתם הלז וימצא שהוא דבוק בהאתרוג עלול הוא לפצוע את האתרוג בהקיסם ולעשות בו חור מפולש וייפסל לברכה לכתחילה, לכן עדיף שלא. 

אך הקהל כבר התאסף ובעל הבית התעקש והרב זצ״ל נטל לידיו את האתרוג ברטט ובזיע ונעץ את הקיסם בתוך הקמט בין התלוליות וסיבב אותו אנה ואנה, ובקליפת האתרוג נִבעה נקב מפולש. ואמר הרב זצ״ל שאכן מה שהיה היה ולמעשה אין לדעת אם הכתם היה פגם של ממש או שלא היה ולא כלום שכן הקיסם לא היה דק דיו והידיים ידיים גסות, אך עכשיו על כל פנים פסול האתרוג לברכה ועל כל פנים אפשר עדיין לתלותו בסוכה לנוי. הודה לו בעל הבית על שמנע ממנו מלהיכנס לספק שכזה, והרב זצ״ל הנהן וליטף את זקנו הקדוש ובירכו בחג שמח וכשר.

 

ו

והיה הרב זצ״ל אומר "בסוכות תשבו שבעת ימים", תשבו כעין תדורו, מה הקב״ה איווה לו דירה בתחתונים אף אנו כן, שהסוכה הקדושה, צילא דמהימנותא, יש בה כדי להוריד את השכינה הקדושה עד לעולמנו זה ממש, וכשהיה אומר ממש היו עיניו זוהרות ופניו בוערות והעולם כולו כמו היה מתגלה באותו הממש, שממש ראשי תיבות "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום", שלא כאותם האומרים ממש ראשי תיבות מנחם מנדל שניאורסון ושאר הבלים. והיה ממשיך ומפליא בדרשות של תוהו על חסידי חב״ד וטעויותיהם ובפרט על עניין תשעת ההדסים ועוד איזה עניינים וגודל האש שהייתה מלהטת בפניו כשהיה מדבר קשות על חסידי חב״ד היה עולה כאור שבעת ימים כנגד האור שהיו מפיקות פניו הקדושות כשהיה מדבר מעניין צילא דמהימנותא. והיה נותן בהם סימן, ממש ראשי תיבות "מרס מרסנא ממוכן שבעת הסריסים", והיה מטיח ידו הקדושה בהשולחן בחמת זעם ואומר ממש ראשי תיבות "מדוקרים מתנובות שָׂדָי". ומי שידע מה עשה הרב הריי״צ זצ״ל לאביו של הרב זצ״ל בעניין השידוך הידוע שפסל כנודע רואה היה באותם ראשי התיבות מסוף העולם ועד סופו.

 

ז

עוד כשהיה הרב זצ״ל ינוקא כבן שבע או שמונה היה ניכר בו דבקותו העז לעבודת הבורא ב״ה, ומספרים שפעם אחת היה מסדר את כל הילדים בהחֶדר בשוּרה וכל אחד צריך היה להעלות שני שקלים מקופת הצדקה שלו בבית או מארנק של הוריו או מהיכן שימצא להצלחת מסע הקודש. ובההפסקה הגדולה שהייתה בשעה עשר לערך יצאו כולם בשירה ובזמרה את שער החדר, ולהשומר אמר הרב זצ״ל, אנחנו הולכים לארץ ישראל, והשומר אמר מה פתאום, אף אחד לא יוצא משער בית הספר בזמן הלימודים, אבל הרב זצ״ל נעץ בו את עיניו הטובות הנבונות, עיני ילד תמים האחוז באהבה קדושה לקב״ה ולכל בריותיו, והשומר מרוב תדהמה ומרוב אש הקדושה שהייתה סובבת אותם ושמחת המצווה לא העז ליגע בהם ולא אמר וְלָא מִידֵי. וכשצלצל הפעמון – שהחדר, יש לומר, לא היה אלא בית ספר ממ״ד ציון עזרי בגבעת מרדכי בירושלים, שהרב במקורו היה עפעס מזרוחניק, אלא שהעלה משם כל ניצוצות שהיה אפשר להעלות כנודע – כבר היו הילדים פוסעים להם בעזוז ובשירה דקדושה ופניהם לוהבות וכל כולם אחוזים ביראת הרוממות ובדבקות של שמחת מצווה. 

וכשנכנסו להמכולת הקטנה של גרשון היה גרשון מתנמנם על ספר החשבונות ופתע ראה אור שכזה זורח מפניהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו, וכל התינוקות הניחו על הדלפק המעות, והרב זצ״ל ציווה ״קרטיבים לכולם״ לחיזוק הלב, וגרשון, שליבו כבר ככה חלש היה ועיניו חלשות, הלך וחיטט אחר הקרטיבים בהפריזער, והקרטיבים נמסים היו, כדין הקרטיבים אצל גרשון, ועוד הוא מחטט לחש הרב זצ״ל להתינוקות ״עכשיו״ והתינוקות המה פשטו עם שחר על צנצנות הטוויזלערס והסוכריות החמוצות והגומים והחמצוצים ומילאו את כיסיהם לחיזוק הלב, שיהיה בהם כוח להגיע לארץ ישראל, שכידוע מצווה משובחת כזו של פרנסת העולים לא״י ראוי לזכות בה את הרבים. וכשמסר גרשון את השקית המנטפת לידיו של הרב זצ״ל הבין באחת מה נעשה, ונעץ את מבטו בפניו הלוהטות והקדושות של הילד, והילד מצידו נעץ בו עיניו הקדושות ולא מצמץ אף לא לרגע, ור׳ גרשון הנ״ל ידע בחוש שבמערכה הזו הוא כבר הפסיד, ובלע כיחו וניעו ואמר בקול ענות חלושה, בשורות טובות, בבקשה תלכו. 

והילדים יצאו בקול רנן ואכלו הקרטיבים והמגדנות והגיעו לארץ ישראל, שמראש היו בה, שגדולה קדושת ארץ ישראל שמקפת אפילו את ירושלים הבנויה. וכששבו איש אל אחוזתו ואיש אל כיתתו, ביקש הרב זצ״ל, והוא עודנו נער, להגיד להמנהלת משהו על אודות השומר ובזכות אותו המשהו לא עבד השומר הנ״ל עוד יום אחד למחייתו בתור שומר בבית הספר והיה יושב בכותל כל הימים כצדיקים בגן עדן, לומד תורה ומקבץ מעות.