בגין

נועה שטרן אחיפז

 

הפעם הראשונה שבה ראיתי את אבא שלי בוכה הייתה בחופש הגדול של 2007. סיפרתי לו על הספר שקראתי, "מנהרת הזמן – הנידונים למוות", ואיך הלוחמים הבריחו את רימוני היד בתוך תפוזים, ואבא שלי, שבדרך כלל לא היה קשוב לפטפוטיי, התלהב מאוד. אני זוכרת איך הוא נשען על הדלפק במטבח ואמר לי בקול רם, כמעט בצעקה, שבגין סיפר על פיינשטיין וברזני, לוחמי הלח"י שנידונו לתלייה והתאבדו בתאם, בנאום הצ'חצ'חים. "בגין צעק: אשכנזי? עיראקי? יהודים! אחים! לוחמים!" העיניים של אבא האדימו, נימים אדומים דקים דחקו את הירוק. כשאבא סיפר לי שמנחם בגין ביקש להיקבר על ידם בהר הזיתים, במקום חלקת גדולי האומה, הוא כבר בכה. 

 

גם אימא שלי בוכה כשהיא מדברת על בגין, אבל זאת לא חוכמה גדולה: אימא שלי בוכה בכל חופה שהיא נוכחת בה, אפילו אם היא לא מכירה ממש את הזוג. אימא אהבה לספר לנו שוב ושוב, בעיניים מצועפות, איך בגין אמר לעליזה שלו, "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחריי במדבר בארץ זרועת מוקשים". איזה רומנטיקן הוא היה, היא הייתה אומרת לי ולאחותי הגדולה, אבא שלכן בחיים לא היה אומר לי את זה. 

 

בגין היה שם שנלחש בבית כשמו של אלוהים: הייתה בו התרפקות על נוסטלגיה. אם לדייק, בגין מילא לנו את תפקידו של אליהו הנביא. מול פוליטיקאים בטלוויזיה היו הוריי נאנחים: "מתי יהיה לנו מנהיג כמו בגין?" כמעט כאילו התפללו לתחיית המתים. כמו הטרנספורמציה שאליהו עבר בתרבות, מנביא קנאי ואלים לסב חביב ושוחר שלום, מביא השלום – גם בגין הולבן ממנהיג מחתרת אלימה אל עושה השלום עלינו, ואולי אפילו במרומיו.

 

הוריי היו רק בני שבע כשהתחולל המהפך, או בביתנו, הנס. את ההערצה לבגין ספגו מהבית. סבא אפרים, אבא של אבא, גדל בתל אביב המפא"יניקית וחטף מכות בילדותו כי אביו היה רוויזיוניסט. סבתא אהובה, אשתו, הייתה לבורנטית בשירותי בריאות כללית. כדי להשיג את העבודה היא הייתה חייבת להחזיק פנקס אדום. עד יומה האחרון פחדה סבתא שהמפא"יניקים מפקחים על הבחירות והקפידה להצביע לעבודה מהחשש שיפטרו אותה. היא המשיכה כך גם אחרי שיצאה לפנסיה. הוריי שמחו לדקלם את הפשע הזה ברשימת פשעי מפא"י כל אימת שהתאפשר להם. 

 

גם הוריה של אימי העריצו אותו. שניהם עלו מאיראן בראשית שנות החמישים והגיעו חסרי כול למעברה בדרום. פקידי מפא"י שקלטו אותם לא הצליחו לבטא את שמותיהם, וכך קראו להם גואל ואורה. שניהם היו פועלי ייצור בתנובה ובגוטקס, וגידלו בדוחק את ששת ילדיהם במעברה שהפכה למושב, בזמן שהקיבוצים הצמודים להם, כך אהבו להזכיר, מומנו בידי המדינה. סבא התפקד למפד"ל והורה לסבתא כל השנים להצביע להם. בבחירות הראשונות אחרי מותו, סבתא אורה – לראשונה בחייה – הצביעה לליכוד. כשסיפרתי לאימא היא אמרה שסבתא תמיד הייתה מאוהבת בבגין, ועכשיו היא סוף־סוף יכולה לשלם את החוב.

 

כל פעולה של בגין התפרשה כעדות אופי לצניעותו ולמידותיו הטובות. הוריי אפילו אהבו את המבטא שלו, את העובדה שלא היה צבר. על מלחמת לבנון הראשונה סיפרו ששרון רימה אותו, וכשהבין מה קרה, נכנס לדיכאון. שרון, שם רשעים ירקב, שבין קירות ביתנו סיננו: מגיע לו. 

 

אולי הוריי אהבו גם את העובדה שבגין לא עברת את שמו, בניגוד ליתר המדינאים בתקופתו. אולי גם מצאו בנאומו המפורסם, בעיוורונו כביכול למוצאם העדתי של לוחמי הלח"י, תעודת הכשר לנישואי התערובת שלהם, שלא התקבלו בעין יפה בחיק המשפחה. סבתו המנוחה של אבי, לאה, שעלתה לארץ בגפה מוורשה, הזדעזעה מכך שצעיר נכדיה ביקש להינשא לפרענקית. היא הציעה לו סכום כסף נכבד כדי שיעזוב את אימי, וכשסירב נישלה אותו מירושתה. בדמי נמזגו מוצאה של אימי וגזענותה של סבתי. זו בזו, כבר לא זו נגד זו. והרי את מזיגת הדם כבר הזכיר בגין בנאום הצ'חצ'חים, כאשר ציטט את ז'בוטינסקי:  

אַל תַּגִּידוּ כִּי אֵינֶנּוּ

דַּם אָבִינוּ הַמַּכַּבִּי,

כִּי שָׁלוֹשׁ טִפּוֹת מִמֶּנּוּ

נִמְזְגוּ בְּדַם לִבִּי.

 

כִּי יִפְרֹץ שׂוֹנֵא מֵאֶרֶב

אָז נָקוּמָה וְנַצְבִּיא.

חֵי הַנֹּעַר, חֵי הַחֶרֶב,

חֵי הַדָּם הַמַּכַּבִּי!

 

מהילת הדם של הימין האליטיסטי החילוני בדם הימין המזרחי נדרשה ליותר מגנטיקה. כדי להתאחד נדרשו מילים. וכך אוחדו שתי הקבוצות באמצעות הקלישה הידועה, איבה לאויב משותף – השמאל. כבר אז היו השמאלנים הדמוניים יותר דימוי ממציאות: מספר שתיים במערך הייתה ח"כ שושנה ארבלי־אלמוזלינו, שעלתה מעיראק, ואליה קרא בגין שתתנער מאמירותיו של טופז. כבר אז הדימוי שהמזרחים "כולם במצודת זאב" לא היה מדויק, ובגין וממשיכיו ביקשו להוקיע את המזרחים שחרגו מדימוי זה. 

 

הדימוי עודנו חזק כל כך, ואני, שגדלתי עליו, לא הצלחתי להפריד בין ימנים למזרחים. כשפגשתי בצבא חיילת ממוצא פרסי שסיפרה לי שהצביעה לעבודה, סיפרתי על כך בזעזוע להוריי בארוחת השבת. מילא האשכנזים, אבל איך מזרחית יכולה להיות שמאלנית? הם מנסים להתחנף, פסקה אימא. הם לא יודעים שהשמאל לא סופר אותם, לא משנה כמה יתחנפו. הם תמיד יהיו הצ'חצ'חים.

 

אבל אני חרגתי מהגורל שניבאה אימי. ירשתי מאבי שם משפחה אשכנזי ועור בהיר, ומאחר שמשפחתי אינה אדוקה בדת, לא לבשתי חצאית. כשיצאתי לעולם, לא גילו כלפי גזענות ולא עמדו על אמונתי. כך, זהותי גובשה בשונה מזהות הוריי וסביי, כי לא התחשלה מתוך זלזול הסובבים. אף על פי כן היא עוד מתהווה לאור דמותו של בגין, גם כשאני מפרשת אותו בשונה מהמקובל, למשל בקריאותיו "יש שופטים בירושלים" ו"עדיפים קורבנות השלום מקורבנות המלחמה", בכינון הסכמי השלום החשובים עם מצרים, בדרישתו למחויבות הנבחרים אל בוחריהם. ועם הזמן מנקרת בי השאלה: מדוע בגין, דווקא בגין, זכה למעמד כזה בביתנו? איך משפחתה של אימי, ורבים מיוצאי עדות המזרח, הלכו שבי דווקא אחריו ולא אחרי דוד לוי, שפעל תחת בגין בשנות המהפך ואחריהן, ודמה יותר לרקע המשפחתי של אימי? ולחלופין – מדוע לא העבירו הוריי את ההערצה מבגין אל שמיר, ראש ממשלה שלכל הפחות היה תפקודי יותר? 

 

אולי כיוון שנותר כאידיאה בעיניהם, כי פרש מהחיים הפוליטיים לפני שיכלו לממש את זכותם הדמוקרטית ולהצביע לו. בגין שביקש להעניש את עצמו כגיבור של טרגדיה יוונית ולא יצא מפתח ביתו אחרי מלחמת לבנון, לעומת מנהיגים אחרים שהיו אחראים למוות ולסבל של ישראלים רבים,  אך המשיכו בחייהם כרגיל. אבל מילא הוריי, מה עם הוריהם, שמבחינתם בגין היה מועמד לראשות הממשלה ולא משיח שנצלב טרם זמנו?

 

אולי זה הנתיב החדש שבגין הציע בישראליות המתהווה, שביקשה להיות מחוספסת, קוצנית, גברית ויפת תואר, לעומת בגין הרגשן, המליצי. בגין שהעדיף את החליפות על פני החאקי, את הג'נטלמניות על פני הצבריות, את שם משפחתו הגלותי על פני עברות, שנשק לידי נשים ולכותל, שהיה גאה בחבישת כיפה, שביקש את קרבתם של יוצאי עדות המזרח כל עוד הם משמרים את מה שביקש בהם, כל עוד הראו לו את בבואתו. בגין שאומנם היה מפקד האצ"ל, אך החזיק כלי נשק רק בהדרכה שעבר באירופה והמשיך להעריץ גנרלים חזקים ונאים, הערצה שאולי המיטה עליו את קץ דרכו הפוליטית, באשמת שרון כמובן.

 

ואולי התשובה נעוצה במלחמת האחים. זו שבגין זעק נגדה בזמן שהופצצה אלטלנה, וביקש להיזכר כמי שמנע אותה, אך בד בבד פעל כדי ללבות אותה: גם כשנידון הסכם השילומים ובגין הפך את האמרה שטבע נגד מלחמת אחים, אך גם כשביסס את האהדה כלפיו וכלפי הליכוד בזיקה ישירה לשנאת המחנה השני. "פצע פתוח. פצע פתוח היה לנו", אמר בגין כשהגיע לבופור, זמן קצר לאחר שנכבש במלחמת שלום הגליל. היה ועודנו. לא רק פצעי גבול הצפון שנותר מדמם. גם הפצע הפתוח שבמוגלתו נופף בגין לעבר מצביעיו נותר דלוק, ונדמה שיורשיו אינם מעוניינים לרפא אותו. 

 

ממתי נפער הפצע? מימי הקמת מוסדות המדינה שמהם הודרו מנהיגי האצ"ל והלח"י? מימי הכרזת המדינה שאליה בגין לא הוזמן? מימי הסרטיפיקטים שהמפלגות בארץ חילקו ביניהן ולא נתנו לרוויזיוניסטים, בעודן מותירות את פעילי התנועה לצפות בשערי אירופה נסגרים בפניהם בלי יכולת לברוח עד להשמדתם? מימי רצח ארלוזורוב? משם החיבה שהעניק בן-גוריון לז'בוטינסקי, "ולדימיר היטלר"? או אפילו קודם לכן, אף לפני שהתהוותה התנועה הרוויזיוניסטית, בגזרה קדומה, קמאית, שגוזרת על כל תא שגדל להתפצל לשניים?

 

בתרבויות רבות קיימים אפוסים ומיתוסים מכוננים העוסקים במנהיג אגדי אשר איחד את שבטיו או את עמו והוביל אותם לחירות ולשגשוג. בישראל ליהקו לתפקיד הזה את בן-גוריון, ואולי בניגוד לאפוסים עתיקים יותר, קולות המתנגדים אליו טרם נמוגו. אולי ההערצה לבגין היא ניסיון ללהק לדמות האפית הזו מנהיג אחר, משלנו. וכך דווקא היעדר הקונקרטיזציה מעניק נופך אגדי ונצרך יותר לדמותו. לא חשובים החוקים שביקש לחוקק, אלא הידיים שהתכופף לנשק, האמירות הנרגשות שקרא להמונים בכיכרות, המחוות בראש חוצות. וכך, ברגעי שיסוי בעם, על סף מלחמת אחים שלכאורה ביקש למנוע ביד אחת, אך עודד ביד אחרת, עינינו נישאות שוב למנהיגנו האגדי, בתחינה שיאחד אותנו תחת שבטו. 

 

הפעם השנייה שראיתי את אבא שלי בוכה הייתה בבוקר חתונתי, כשלבשתי את שמלת כלולותיי. נישאתי לקיבוצניק, בן אותם הקיבוצים שהיו סמוכים למושב שבו גדלה אימי, שנהנו ממימון המדינה בעוד אימי חייתה בדוחק. בברית שכרתנו הועדנו מיזוג דם נוסף. כשיצאתי מחדר השינה של אחותי ושלי, בשמלה הלבנה, אבא נטל את ידי ובקול רועד איחל לנו רק אושר. לימים גיליתי: גם בגין בכה. לאחר הפגזת אלטלנה מיהר לתחנת הרדיו של האצ"ל, ונשא נאום חנוק מדמעות. אחר כך כתב עליו ביומנו: "ישנן דמעות אשר כל גבר רשאי להתגאות בהן. דמעה, לא רק מן העין יוצאת, לעיתים היא באה כדם מן הלב". 

 

לאחרונה הגיחה אלטלנה מן השאוֹל. יש משהו שנראה כמעט גרוטסקי בהתייחסות לאונייה המחלידה, המתפוררת מתחת למים – כשמעליהם, במציאות הישראלית, היא ממשיכה להפליג – למשל כשנתניהו מנסה לשחזר שוב ושוב את נאום הצ'חצ'חים סביב אמרות ופליטות פה של אנשי תרבות ושל פוליטיקאים. מגוחך הניסיון לסגור מעגל בהצפה מהתת־מודע, מתחת לפני המים, אל המודע ואל כותרות העיתונים – כשמה שהפך את אלטלנה לסמל לא הוטבע מעולם. 

 

אלטלנה הרְפָאית ממשיכה לשוט גם בביתי, גם בתוכי. גם אחרי שגיבשתי דעות שסטו מהדעות בבית, הכאבים של הוריי ושל משפחתי עדיין רודפים אותי. גם אני, כמו אבי לפני עשרים שנה, בכיתי כששמעתי את נאום הצ'חצ'חים. אך מול הניסיונות למשות את אלטלנה אל השיח הציבורי, מול הניסיונות של משפחתי ושלי לדמיין את בגין־חלומותינו, בגין שבכוחו להושיענו – אני חושבת שאולי עלינו להניח לשניהם, לאונייה ולו, ולחשוב איך מטפלים בפצע הפתוח שעודנו כאוב בחברה הישראלית, במשפחתי, ולנסות למצוא לו מזור אחר.