סטטיסטיקה

אלעד זרט

 

״תראה מה זה,״ אמרה מנואלה בסרקסטיות, כמעט בכעס. ״אני פה חמש שנים ורק עכשיו קיבלתי תעודת זהות כתומה וביטוח רפואי. היא עוד לא שנה כאן וכבר יש לה אזרחות, סל מענק וקצבה חודשית.״

״יש כאלה שכל החיים גרים פה ולא יזכו לאזרחות,״ אמרתי. 

״לא רוצה קצבה יותר,״ התגוננה אלישבע בעברית שבורה ובפנים סמוקות, ״אמרתי שלא יביא, אבל הם מביא בכל זאת.״

״קצבת עלייה היא רק לחצי שנה, האמת, אז כבר נגמר מזמן,״ אמר אבנר. ״שאלתי חבר ב׳רגש היהודי׳, הארגון שאנחנו חברים בו. הוא הסביר שהמדינה רצתה לבטל את הקצבה כבר לפני כמה שנים, אבל עכשיו רוצים לעודד עלייה. המצב לא משהו, ואם לא יצליחו להביא לכאן יהודים המדינה תתפרק תוך כמה שנים.״

״המדינה תתפרק בהרבה פחות זמן עם או בלי עלייה,״ אמרתי.

״חס וחלילה, השם ישמור,״ התפרצה בתיה. ״אסור לדבר ככה. אתם עוד צעירים להבין, אבל ככה דיברו גם לפני שישים שנה. אני הייתי פה. כל החיים הייתי פה. באותו מקלט. בהתחלה גרתי בדרום העיר, בפלורנטין, ואי איזה יופי היה לי שמה. ואז מנשה, הבעל שלי, רצה לעבור שיהיה לו קרוב לבית ספר שעבד, אז עברנו לפה. אבל מה נראה לכם היה לנו? חול וחולרע ואזעקות. והנה, בכל זאת, המדינה קיימת.״

״ואו, הבטן שלך,״ אמרה מרים.

אלישבע סובבה את כף ידה הרכה על בטנה ההריונית וחייכה. ״ברוך השם,״ אמרה. ״קשה להאמין לפעמים.״

״יו מאסט בי אקסייטד,״ אמרה מרים.

״אתם יודעים מה אני חושב?״ אמרתי. ״זה עוד אחד מהכטב״מים האלה שלא מגיעים לפה, ותוקעים אותנו שעות עד שימצאו אותם. אני יוצא רגע לבדוק מה קורה.״

אזעקה.

״שלא תעז,״ נזפה בי מנואלה.

״ואי ואי, זאת כבר האזעקה השלישית ברצף,״ אמר יותם. ״זה סימן למשהו גדול. באסה, הייתי אמור לטוס בעוד יומיים לניו יורק. זה לא הולך לקרות.״

״אוי, בטח טיטי בהיסטריה מהאזעקות האלה,״ אמרה מנואלה.

״אלישבע, תקשיבי לי טוב, אני אתן לך עכשיו את הטיפ הכי חשוב שתקבלי בארץ: במדינה הזאת, כשנותנים לך משהו טוב – את לוקחת. בלי לשאול שאלות. למדינה הזאת יהיו עוד ימבה הזדמנויות לחלוב אותך.״

אבנר צחק. ״אל תהרוס אותה כבר עכשיו. היא רק הגיעה.״

״וזה הזמן לחנך למציאות הישראלית. ברומא תתנהג כמו רומאי. בתל אביב תתבהם כמו תל אביבי. אחרת היא לא תשרוד פה שנה. בטח שלא את המלחמה המחורבנת שהממשלה הזאת הפילה עלינו.״

 

ישבנו במקלט. בתיה, זקנת הבניין מהקומה הראשונה, בדרך כלל לא יורדת, אבל הפעם הטילים האיראניים הפחידו אותה יותר מן הרגיל. היא גרה עם יעקב, בנה בן החמישים ושמונה – כבד משקל, עם הפרעה מוטורית כלשהי שלא הצלחנו להבין עד הסוף. הוא עובד כמאבטח בלילות ובבקרים ישן עד אחר הצהריים, עולה ויורד במדרגות בכוחנות ובסהרוריות, אף פעם לא אומר שלום.

יותם, שגר מולה, הציע שתשב צמוד לכניסה כדי שהכלבים לא יטרידו אותה. ״הם נבהלים מהאזעקה,״ אמרה מרים מהקומה מעליהם, תופסת את שני הכלבים ברצועות צמוד לצוואר. ״הם לא עושים כלום, אל תפחדי.״ 

אבל בתיה פחדה. היא כופפה את רגליה הצידה, כל אימת שהתקרבו לרחרח אותה. לבושה בכותונת לילה ארוכה ובכובע שכיסה את ראשה. 

״את יכולה להרחיק אותם ממנה?״ ביקש יותם, ומרים משכה את שניהם בצעקות: ״בואו לפה!״ ו״די עם זה!״

אחרי האזעקה הראשונה הגיעו גם מאיה וגיא, השכנים מהבניין ממול, שאין להם מקלט או חדר מדרגות תקני. רק לפני חודש מאיה ילדה וערסלה בעדינות את עלמה, התינוקת הטרייה, בעוד גיא אוחז בכלבת הגולדן הצייתנית שלהם. בכל פעם שנכנסו, פלטו המסתופפים במקלט אנחת שמחה. רק מנואלה לא. היא לא אהבה ילדים; ידענו את זה מההתחלה, מאז שהגיעה לארץ מגרמניה. למעשה, זה היה אחד הדברים שהיא אהבה בי: גם לי לא היה דחף לעשות ילדים, לא רצון להתרבות. אבל זה היה נכון רק בהתחלה, כשהכרנו בטיול בדרום אמריקה. עם הזמן זה השתנה – אני התחלתי לחלום על משפחה, על המשכיות, בעוד מנואלה דבקה בהחלטתה, ואני הייתי חלש מדי כדי לפרק בשל כך את הזוגיות.

״אתם יודעים מה חשבתי?״ אמר יותם וחייך. ״זאת הפעם הראשונה שכל הבניין יחד.״

״נריה ואלי לא פה,״ אמרתי.

״נריה ואלי מקומה שלוש,״ אמר אבנר. ״הם טסו. ראיתי אותם עם מזוודות. אמרו שהם נוסעים לאחותה באמסטרדם.״

״אוי, איך מתאים לי עכשיו אמסטרדם,״ אמרתי.

״גם לי,״ אמרה גאיה.

״אה נכון,״ אמר יותם. ״אז חוץ מהם כולם פה. בכל השנתיים האלה שירדנו ועלינו תמיד היינו בודדים. עכשיו אפשר לעשות קבלת פנים חמה לאלישבע ואבנר.״

״מי מביא עוגה?״ שאלה מאיה.

אזעקה.

״עוד אחת, יימח שמם וזכרם,״ סיננה בתיה.

״איזה שבוע את?״ שאלה גאיה, מרגיעה את עלמה בסקווטים קלים.

״שלושים וארבע,״ אמרה אלישבע.

״ואי, מתקרב. אלה הרגעים הכי יפים. אל תלחצי.״

״ברוך השם, הכול בידי שמיים,״ אמרה אלישבע. ״אני אוהב כל יום ככה.״

״מה ככה?״ שאלתי.

״בהיריון,״ אמר אבנר. ״לא ככה במקלט.״

״ואתם יודעים בן או בת?״ שאלה מנואלה.

״לא, לא, אנחנו לא רוצה לדעת,״ אמרה אלישבע, ״מה שבא, ברוך השם.״

מנואלה הרכינה את ראשה במבוכה. היא התקרבה אליי ותפסה בירכי. אחר כך סובבה מבטה אל הגולדנית וליטפה בראשה. הכלבה שכבה בלי לזוז. בניגוד לשני הכלבים של מרים, שהסתובבו בעצבנות, חסרי מנוח. 

״טיטי, אני מפחדת עליה,״ לחשה לתוך כתפי. 

הרגעתי אותה. החתולה עברה כבר אזעקות לבד. גם כשנסענו למשפחה של מנואלה בגרמניה, מרים דאגה לה.

״אני חייבת להוציא אותם מפה לפני שהם מאבדים את זה,״ אמרה מרים. ברגע שקמה הכלבים נעמדו ליד הדלת, נוהמים משמחה.

״לא אתם. שבו!״ 

 

חודש וחצי בלבד הספיקו לאלישבע ולאבנר להתחתן, לעבור לגור יחד ולהיכנס להיריון. כשנכנסו לדירה בקומה העליונה, במקום רשל ובוריס – שברחו בתחילת המלחמה עם בתם הקטנה להורים בפריז – הם עברו בין כל הדירות בבניין, והעניקו משלוחי מנות. זה היה בפורים, בין הפוגות המלחמה. אלישבע הציגה את עצמה, אז עוד לא חבשה כיסוי ראש או שמלות ארוכות. גם אבנר לא חבש כיפה. הם גדלו בכלל במשפחות חילוניות – הוא בהוד השרון, היא בניו ג׳רזי – ולמעט חגים לא נקשרו בכלל לדת. איפשהו אחרי הצבא שלו וטיול התגלית שלה נפגשו במעגל של ארגון ״הרגש היהודי״ בתל אביב והתקרבו לדת. 

למעשה, עד היום אבנר לא מצליח לשים אצבע על הרגע שהחל להימשך לדת. אף על פי כן הוא זוכר שישב פעם עם חברים לתואר בכיכר דיזנגוף, וראה את חברי הארגון צועדים בשירה בשמחת תורה. הרב מלשטיין, שניהל את הארגון, צעד בראש, ספר תורה בידו. לפתע עיניו נצצו. ואף על פי שלא היה אדם רוחני במיוחד, בטח שלא מבולבל או תועה בדרכים, צמרמורת עברה בגופו. אבנר למד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה מתוך אמונה בנצחיותם, שבקצב המשתנה של החיים בעוד כמה שנים יותר מחמישים אחוזים מהתחומים שקיימים בשוק העבודה ייעלמו. ״מתמטיקה זה לנצח,״ אמר לי פעם במקלט. וכך התחיל לשלב לימודי גמרא עם חשבון אינפיניטסימלי, קבלה עם מבנים אלגבריים. אבנר הרגיש לראשונה שלם. החיבור האין־סופי, ההרמוניה הפנימית של המבנים המתמטיים ומבנה הנפש. הנוסחה התערבבה במיתוס.

אצל אלישבע הסיפור היה ברור יותר. עשרה ימים של טיולים – עיר דוד והכותל, יד ושם, ים המלח, עוטף עזה ומסיבות בתל אביב. היא חזרה לניו יורק בידיעה שתחזור לגדל כאן ילדים. חזרה לג׳רזי סיטי, אבל עיניה נשארו בירושלים, בין המבנים הצפופים של העיר העתיקה. עם הזמן למדה עברית, כאילו קילפה מעליה שכבות של זהות, של חברים שלא מצאה איתם שום חיבור. באחד הביקורים של הוריה בארץ, נפגשנו במדרגות. 

״יו נו,״ אמרה ג׳ודית, אמא שלה. ״איי פיל קלוסר טו יור וורלד דן מיי דוטר.״

 

״למישהו יש קליטה?״ שאלה מרים שאלה. היא הרימה את הנייד קרוב לתקרה ואז לדלת המקלט.

לאף אחד לא הייתה קליטה. בתיה הוציאה טרנזיסטור מכיס החלוק וסובבה את הכפתור עד שתפסה תחנת חדשות. דיברו על מתקפת טילים ממושכת, והדגישו שאין לצאת מהמרחבים המוגנים. 

״אבנר, אתה האיש החושב פה,״ אמרתי. אבנר חייך וסידר את הכיפה השחורה בראשו. ״מה הסיכוי הסטטיסטי שייפגע בנו עכשיו טיל בליסטי?״

״בעזרת השם לא יפגע בנו שום דבר –״

״כן, כן, בעזרת השם,״ קטעתי אותו. ״אבל נגיד שהשם החליט לא לעזור הפעם. מה הסיכוי מתמטית?״

אבנר עצם את עיניו ופקח אחרי רגע. שפתיו נעו בזריזות כמעט רועדת. ״סטטיסטית?״ אמר.

״כן, כן, אתה יודע, מבחינה יבשה.״

הוא חישב. כולם הביטו בו. לרגע המקלט השתתק, אף לא משב רוח. הכלבים לא זזו.

״אז נגיד ככה. שטח תל אביב זה חמישים ושניים מיליון מטר מרובע. ודירה אחת נגיד, לשם עיגול החישוב, מאה מטר מרובע. מספר טילים במטח, נניח, מאתיים טילים בליסטיים, ויעילות היירוט של מערכות חץ וקלע דוד נניח שמונים וחמישה אחוזים.״

״פרגנת להם, אני מבין,״ אמרתי.

הם צחקו.

״בגדול, בגדול,״ אמר ודיבר לעצמו בלחש. ״במקרה הזה יש לנו מאתיים כפול אפס נקודה חמש עשרה, שנוחתים באזור המטרה. ככה אפשר לחשב את ההסתברות שבית אחד לא ייפגע מטיל אחד שחדר את מערכות ההגנה, ואת ההסתברות שבית לא ייפגע מכל K הטילים שחדרו.״

״אבל מה ההסתברות שכן נפגע, שכן נושמד פה?״

״כן, כן, אז למעשה זה אחד מינוס אחד מינוס מאה חלקי חמישים ושניים מיליון בחזקת שלושים,״ מלמל. ״ואז הסיכוי הסטטיסטי לפגיעה ישירה במטח כבד של 200 טילים הוא משהו כמו אפס נקודה אפס אפס חמישים ושמונה אחוזים.״ 

״שזה?״ אמרתי משתהה.

״בערך אחד לשבע עשרה אלף.״

״פאק,״ נאנחתי. ״אז בית אחד למשהו כמו עשרים אלף בתים.״

״בגדול גדול,״ אמר אבנר. ״אבל זה בלי להתחשב בנזק הגדול כתוצאה מרסיסי יירוט או הדף מנפילה סמוכה. ואז זה גבוה פי כמה עשרות.״

הסתכלנו זה על זה ומנואלה גירדה בסנטרה. היא הסתכלה עליי כמו מחפשת תשומת לב. ״טיטי בהתקף לב,״ אמרה. ״אנחנו חייבים לעשות משהו.״

״רגע בייבי, שנייה,״ אמרתי. ובלי להקשיב המשכתי בשיחה עם אבנר: ״ותגיד, מה הסיכוי שלי לזכות בלוטו?״ אמרתי. 

מנואלה הסתכלה מהצד בכעס. היא רצתה להתפרץ לשיחה אבל עצרה את עצמה.

״אוהו,״ צחק אבנר. ״זה כבר משהו שחישבתי כמה פעמים.״

אלישבע צחקה ותפסה בפניה. ״הוא כל הזמן אמר שנעשה ככה, ברוך השם זוכה.״

״רגע, זה יותר או פחות?״ שאלתי.

״הרבה פחות,״ השיב, ״באחוזים, אם אני זוכר נכון כשחישבתי את זה, זה היה אפס נקודה אפס אפס אפס אפס אפס שש אחוז. כלומר משהו כמו אחד לשש עשרה מיליון.״

״מה?״

״הסיכוי שייפול טיל על הבית שלך בתל אביב במהלך מטח כבד גבוה פי תשע מאות וחמישים מזכייה שלך בפרס הראשון בלוטו.״

״כוסאמק,״ אמרתי והוספתי, ״סליחה. למעשה במדינה הזאת הסיכויים גדולים יותר למות מלקנות דירה בתל אביב.״

״משהו כזה,״ צחק.

הוא שילב רגליים ודחף כף יד ביניהן. הוא היה לבוש בגופייה לבנה, עליה סווטשרט אדידס כחול עם שני פסים לבנים בצדדים. מגולח למשעי, שיער קצוץ, כמעט גלח, מסודר, תמיד הריח מקולח ונקי. אפילו בלילה, שכולנו הסרחנו את המקלט והתרחקנו זה מזו כמו טירונים עייפים, אבנר ירד ערני ונקי, מסודר ולבוש. 

״אתה יודע מה אני חושב,״ אמרתי. ״שזה בסך הכול סטטיסטיקה. מספרים.״

״סטטיסטיקה היא בהחלט חלק חשוב,״ הוא אמר.

״ומזל,״ מרים אמרה. ״אני גדלתי בברונקס. הסטטיסטיקה לחזור הביתה בריאה ושלמה תמיד שיחקה לרעתך, שלא לדבר אם את נערה מתבגרת. הרבה יותר גרוע מפה. הייתי צריכה לא מעט מזל להימלט משם.״

 

אבנר הנהן. ״זה נכון, אבל סטטיסטיקה היא לא מזל,״ אמר. ״מזל זה מה שאתה מרגיש כשקרה משהו, סטטיסטיקה זה מה שקורה לפני.״

מרים הסתכלה עליו במבט סתום. היא לא באמת הבינה למה התכוון. הטרנזיסטור פלט חריקה קלה, ומיד אחר כך שמענו בום חזק. נרעדנו. הכלבים של מרים קמו בבהלה, הסתובבו על צירם. הקריין עבר לדבר על פגיעה ישירה באזור המרכז. 

״אוי ויי,״ לחשה בתיה ועצמה עיניים.

״זה היה קרוב,״ אמר יותם, ״אני לא חושב פה, אבל קרוב.״

בום נוסף החריד את החדר.

״אמאל׳ה,״ צעקה מנואלה ותפסה בחולצתי. ״טיטי תקפוץ מהחלון, אני אומרת לך היא תקפוץ מהחלון.״

״תירגעי כבר,״ אמרתי בכעס. ״מה טיטי עכשיו, קודם שהבניין לא יקרוס עלינו. וחוץ מזה, כל החלונות בדירה סגורים. אין לה מאיפה לקפוץ.״

אלישבע ליטפה לעצמה בבטן, אחזה בה כמו כדור. עכשיו הכול שקט. הקריין חזר לדבר על שתי נפילות. הפרטים בבדיקה. ״אין לצאת מהמרחבים המוגנים,״ ציווה. לפתע עלתה וירדה אזעקה נוספת. אחריה שקט ארוך מדי, וקולות נשימות ומשיכות באף. עלמה בכתה ואז הפסיקה. מבטה ננעץ בנורה החשופה שעל התקרה.

״תראה, אבנר,״ אמרתי. ״אם הכול סטטיסטיקה, אני מתכוון אם יש הסתברות מתמטית, למה אתה מאמין באלוהים? כלומר, למה עכשיו? למה פה? למה דווקא אתה, מדען, מי שמחפש לרדת לוודאות האמת?״ שתקתי. הוא לא ענה. אז אמרתי בקול מתנצל, ״אני לא בא לתקוף אותך או משהו על זה, שיהיה ברור.״

״חלילה, חלילה,״ השיב במהרה, מתנצל.

״אני רק מנסה להבין, מה אתה עושה נכון כל כך שאני לא. סטטיסטית, הסיכוי שלך לשגשוג והצלחה במקום הזה רק גדל לעומת הסיכוי שלי.״

אבנר חשב, וחשב עוד. עד שהפסיק לחשוב וחייך.

״תראה,״ אמר, ״אתה מדבר על שני דברים שונים אבל דומים. סטטיסטיקה ואמונה עונות על אותה חרדה, אבל מזוויות הפוכות.״

הוא נע בכיסאו. ״אני אנסה להסביר, לא בטוח שאצליח,״ אמר. ״סטטיסטיקה שואלת: מה הסיכוי שיקרה משהו? מין בירור לפני המעשה. היא לוקחת התפלגויות, ממוצעים, כל מיני דברים שיכולים לעזור לנו לצמצם אי־ודאות באמצעות מספרים. להזכיר לך שאתה מקרה אחד בתוך ענן גדול של מקרים. במובן הזה ההסתברות היא פעולה אדישה – חישוב שלא מבטיח נחמה רק פרופורציה לחיים האלה. אנחנו צריכים את הפרופורציות כדי לחיות, כי אם כל דבר יסתכם במאה אחוז פגיעה של טיל או מאה אחוז הצלחה בלוטו, נחיה במקרי קיצון בלבד וזה לא אפשרי. אמונה, לעומת זאת, שואלת: למה זה קורה לי מה שקרה לי? היא מבררת אחרי המעשה, לפעמים גם לפני, אבל בשום אופן היא לא מנסה לבטל את האקראיות אלא להלביש עליה משמעות. במקום הסתברות היא מציעה כוונה; במקום פיזור — השגחה. היא לא מתעניינת בממוצע, אלא בחריג. ובמובן הזה היא מציעה סיפור. סטטיסטיקה אומרת שאין סיפור. יש נתונים. אמונה אומרת שאין נתונים בלי סיפור. עכשיו שאנחנו במצב מלחמה, של ערעור ואובדן, הסטטיסטיקה לא תתחשב בך יותר מדי. היא מרגיעה כל עוד לא קרה כלום. כל עוד אתה יושב במקלט ומחשב מה הסיכוי שייפול עליך, דווקא עליך, על הבניין הקטן שלנו במרכז העיר, הטיל האיראני. אבל ברגע שכבר קרה משהו, נגיד אסון, אז האמונה מתחילה לעבוד באמת. אז האמונה מבקשת לברר למה לך זה קרה מכל האחרים.״

שתקנו. בתיה, עדיין בעיניים עצומות, פלטה חרש: ״כמה נכון. כמה יפה.״ 

מרים נעמדה והתקדמה לכיוון הדלת. ״עד שאתם מוצאים סיפור אחר, אני בחוץ,״ אמרה. ״הם עוד שנייה עושים פה בלגן ואז באמת לא נוכל להיכנס למקלט.״

רגע לפני שכולנו יצאנו אלישבע אמרה: ״ווי׳ב גאט סטורי. לנו יש היסטוריה. באמריקה לא הרגשתי סיפור. לא הרגשתי שייך. סתם לחיות.״

 

חשבתי כמה טוב זה סתם לחיות. 

כשנכנסנו לדירה, מנואלה חיפשה את טיטי, החתולה העיוורת שלנו. היא התרוצצה מפינה לפינה, חיפשה מתחת לספות ולמיטה, מתחת לשולחנות העבודה, אך טיטי לא נמצאה. 

מנואלה קראה שוב ושוב, ״טיטי, בייבי שלי. קום, מיַינע ליבע, קום. לאן היא נעלמה? אני אומרת לך שהיא ברחה. אתה מבין למה אנחנו צריכים לעזוב את המדינה הזאת, עכשיו אתה מבין?״

לבסוף מצאה אותה מאחורי הספרים בכוננית, מתחבאת בין ״מוצא המינים״ של דרווין ל״פשר החלום״ של פרויד. 

״מיַינע ליבע, מיַינע ליבע,״ קראה בשמחה, וחיבקה אותה בזרועותיה כמו אם מגוננת.

כמה עזה הייתה אהבתה לחתולה הזאת, אלוהים רק יודע.