אמריקה, הגאולה והשבר

אריאל הורוביץ

על הקיר בחדר העבודה שלי תלוי ציור ענק של ג׳ספר ג׳ונס, גדול האָמנים האמריקאים שעוד חיים בינינו. זהו ציור שמן על קנבס מ־1961 של מפת ארצות הברית, והוא מוצג במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. ג׳ונס, אז בן שלושים, בחר לפתוח את שנות השישים האמריקאיות – עשור שבו יירצחו נשיא, פעיל זכויות שחורים בולט ומועמד לנשיאות; שבו תסתבך ארצות הברית במלחמת וייטנאם; שבו מחאות סטודנטים ומהפכות מיניות יסעירו את האומה; ושבסופו ינחת אסטרונאוט אמריקאי על הירח – במפה כאוטית, אנדרלמוסית, רמז מטרים לשנים הסוערות שתבואנה. 

הציור של ג׳ונס נדמה ממרחק כאוסף של כתמי צבע באדום, בכתום ובכחול, גיבוב של צבעים. רק מקרוב, כשמתבוננים בשמות המדינות, ניכרים הסדר שבתוך הכאוס והבחירה של ג׳ונס ליצור מפה שתכליתה איננה לעזור לנו להתמצא במרחב – אלא לבלבל אותנו, להוליך אותנו אל מחוזות ספק וחוסר ודאות, לאתגר את מקומה של ארצות הברית כארץ המובטחת. זוהי ארץ ללא גבולות ברורים; ג׳ונס כולל במפה, באופן פרובוקטיבי, חלק ממדינות מקסיקו בדרום וקצת מקנדה בצפון: גוש אחד שהוא צפון אמריקה. הוא מראה, בעיקר, עד כמה הישות המכונה ארצות הברית, שראשיתה ב־13 מושבות אנגליות קטנות וסופה במעצמה עולמית שהכפילה את שטחה, התייצבה איתן בין שני אוקיינוסים, הצמיחה כלכלה וייצאה תרבות ורעיונות ואווירה לשאר העולם – עד כמה הישות הזו מסיסה, שבירה, מאוגדת טלאי על טלאי, מוכתמת. בשנתה המאתיים וחמישים, ההבטחה של אמריקה כגאולה נראית שבירה ומסיסה כמו המפה של ג׳ונס. 

אל ההבטחה האמריקאית לגאולה אני ניגש דרך הסיפור המשפחתי שלי: משפחת הורוביץ ברחה ממזרח אירופה בשנות השמונים של המאה ה־19 והתיישבה בניו יורק, בלואר איסט סייד, בשלבים המוקדמים של ההגירה היהודית הגדולה לארצות הברית. ובשנה הראשונה שלהם באמריקה, כך מספרת האגדה המשפחתית, החלו בני המשפחה, ובהם אביו של סבא שלי, לאפות מצות לחג הפסח ולמכור אותן לקהילה היהודית שהתבססה בעיר. כך נולד המפעל, ״מצות הורוביץ־מרגרטן״, שקיים עד היום – אף שלפני כמה שנים בלעה אותו הנמסיס המיתולוגית, מצות מנישביץ – והיה חלק בלתי נפרד מחג הפסח של יהודי ארצות הברית מאה וארבעים שנה. בדמיון הקהילתי של יהודי ארצות הברית היה מפעל המצות הזה מה שקוקה קולה הייתה לאמריקה כולה. ואכן, במחווה לאנדי וורהול יצר האמן היהודי־אמריקאי אדם רולסטון הומאז׳ למצות הורוביץ־מרגרטן, והוא מוצג עד היום במוזיאון היהודי בניו יורק. ההצלחה של מפעל המצות הייתה הצלחה אמריקאית טיפוסית: יוזמה מקומית של משפחת מהגרים ענייה שהפכה למפעל כלכלי רווחי וממותג היטב. צאצאי המייסדים נפוצו לכל עבר: אל האקדמיה, אל העיתונות. הפכו לאמריקאים. מפעל המצות היה הגנרטור שהבטיח למשפחה את התנאים לשגשג בארצות הברית, לחיות את הגאולה ששמה אמריקה.

מדוע גאולה? משום שבאמריקה הייתה גלומה ההבטחה האולטימטיבית לקץ כל הצרות, הקשיים, הלחצים והתשוקות. ההיסטוריונית חסיה דינר, מן החוקרות הבולטות של יהדות אמריקה, שרטטה את הסיבות שבזכותן היטיבה אמריקה לקלוט את היהודים. היא מנתה, בין היתר, את הפתיחות של ארצות הברית כלפי מהגרים, את חופש הדת שהונהג בה ושאפשר ליהודים להיות יהודים ללא חשש ואת האופי הלא־אידיאולוגי של החיים הפוליטיים בארצות הברית. אמריקה הציעה ביטחון, שייכות, זהות ופוטנציאל להצלחה כלכלית ואישית. 

מתחת לפני השטח רחשו המתחים: קהילות אחרות, בעיקר הקהילה האפרו־אמריקאית, אך גם הקהילה האסייתית־אמריקאית, לא זכו לתנאים דומים ונאלצו לפלס את דרכן בתוך סבך של גזענות, חשדות הדדיים, דעות קדומות. אך גם הקהילה היהודית חיה תמיד באמביוולנטיות מול הזהות האמריקאית. סבא שלי סיפר לי כיצד בנעוריו, בשנות הארבעים בניו יורק, נתקל בהערות אנטישמיות. צעירים יהודים התמודדו על מעט המקומות שהוקצו להם באוניברסיטאות העילית של ארצות הברית, ופ׳ סקוט פיצג׳רלד, הסופר האמריקאי הגדול, תיאר דמות משנה של יהודי נכלולי בספרו ״גטסבי הגדול״. המציאות הזו השתנתה בהדרגה, ואין אירוע מכונן שאפשר לייחס לו את השינוי. אולם בסוף שנות החמישים הייתה המציאות התרבותית בארצות הברית אחרת לחלוטין. המתחים לא התפוגגו, אך נמצאו דרכים אמנותיות לתאר אותם, נמצא קהל שרצה לקרוא עליהם ונמצא הממסד האמריקאי שהיה מוכן להכיר בהם.

כשנתיים לפני שצוירה המפה של ג׳ספר ג׳ונס זכה צעיר בן 26 בפרס הספר הלאומי על ספרו הראשון, אירוע נדיר למדי בתולדות הפרס. פיליפ רות, יליד ניו ג׳רזי, דור שני בארצות הברית, בן למשפחה יהודית, פרסם את ״היה שלום קולומבוס״, ספר שכלל נובלה וסיפורים קצרים. הוא הציג קול חדש, רענן, בועט, חצוף, של יהודי שהתכוון מראשית דרכו לכבס את הכביסה המלוכלכת של קהילתו בראש טבלת רבי המכר של הניו יורק טיימס. כשקוראים את הספר הזה היום, מדהים להיווכח עד כמה הקול של רות כבר מגובש, ניתן לזיהוי, ייחודי – ועד כמה המתחים שהוא מעלה אל פני השטח לא נעלמו. 

הסיפור ״מגן האמונה״, למשל, שהפך כמעט לקלאסיקה, מספר על חיילים יהודים בצבא האמריקאי ועל ההתנגשות בין ההזדהות עם הממסד הצבאי הלא־יהודי לשייכות הקהילתית והפנים־יהודית. רות מציג מתח תשתיתי, בסיסי כמעט, לחוויה היהודית־אמריקאית – חוויית החיים כמיעוט אתני ותרבותי והכמיהה להיות חלק מן הרוב – אך איש לא כתב על הקונפליקט הזה כמוהו. בסיפור אחר, ״עלי הפנאט״, אנו מוצאים תיאור מוקדם לנהירה היהודית ההמונית אל הפרברים ולרצון לברוח מן המשא הכבד של היהודיות שנותרה מאחור בעולם הישן. 

הנקודה שאני מבקש להדגיש איננה רק התעוזה של רות או מקוריותו אלא הנסיבות הסוציולוגיות־תרבותיות שהביאו לזכייתו בפרס, שאפשרו אותה, שסימנו בעקיפין שהשעה כשרה לעסוק בקרביים של הקהילה היהודית־אמריקאית. היו עוד סימנים כאלה: ההצלחה המטאורית שזכה לה ״מה מעיק על פורטנוי״ של רות ב־1969, זכייתו של סול בלו בפרס נובל לספרות ב־1976, או העובדה שהעיתונות, הטלוויזיה והקולנוע היו משופעי יהודים. סול בלו, פיליפ רות, נורמן מיילר, האינטלקטואלים של ניו יורק, מנהלי האולפנים בלוס אנג׳לס ששלטו במה שההיסטוריון של הקולנוע ניל גבלר הגדיר ״אימפריה משלהם״ – כל אלה סללו את הדרך לוודי אלן, למל ברוקס, לג׳רי סיינפלד, לברברה סטרייסנד וללארי דיוויד. מה שנראה היום כחלק אינטגרלי ומובן מאליו של הסיפור האמריקאי נקנה בעמל רב.

היום אני מבין שלא תמיד ששו היוצרים היהודים להציג את הקונפליקט שלהם בראש חוצות. בילדותנו אמריקה לא הגיעה אלינו רק בביקורי סבא וסבתא בארץ ובביקורינו אצלם, בניו יורק; ולא רק דרך מחזות הזמר והמוזיקה שהשמיעו הוריי בבית, אלא גם דרך הטלוויזיה בכבלים. בערוץ 3 שודרה קומדיית מצבים משנות השישים שעסקה בזוג בורגני כול־אמריקאי בפרבר אמריקאי מנומנם; הבעל עובד במשרד פרסום, האישה עקרת בית, הכול תמים למראה – זולת העובדה שהאישה מכשפה, בת למשפחת מכשפים שורשית, ומסתירה את היותה מכשפה מהעולם כולו, אך גם משתמשת ביכולות הכישוף שלה בצורה מתוחכמת וקומית. המתח של הסדרה והיסוד המשעשע שבה נעים סביב הסוד הזה. 

לפני כמה שנים גיליתי שיוצר הסדרה, ויליאם אשר, במאי סיטקומים חשוב באמצע המאה הקודמת, היה יהודי. כך גם יוצר הסדרה, סול סאקס. הקונפליקט של סמנתה, גיבורת הסדרה, נעוץ בזהות שלה – היא מוכרחה להסתיר את זהותה האמיתית כדי להתקבל לחברה האמריקאית, אולי כמו היוצרים שלה. יצירה בדיונית מאפשרת ליוצרים להסוות את עצמם, להסתתר מאחורי הבדיון ולטפטף מבעד למסכה את הקונפליקטים, את הייסורים ואת התשוקות. קומדיית המצבים הזאת ניסתה לקרוא תיגר על גבולות החברה האמריקאית באמצע שנות השישים בצורה רכה, משפחתית, קסומה; לרמוז על מה שאי אפשר לומר בקול רם. 

הדבר הזה, שאי אפשר לומר בקול רם, קשור באופן פרדוקסלי לאופי של ארצות הברית: חברה רב־תרבותית, חברת מהגרים. העובדה הזו ידועה לכולם, והיא מן האתוסים המכוננים של המקום. ועדיין אמריקה באמצע המאה הקודמת תבעה מאזרחיה בסמוי להשתלב, להיות חלק: זו הייתה הכמיהה הגדולה, זו הייתה התקווה. לכן סמנתה המכשפה מסתירה את עצמה מן השכנים החטטנים ובני התמותה. ולכן ב״עלי הפנאט״ גיבוריו של פיליפ רות, יהודים מתבוללים בפרברים, מתפלצים כשהם שומעים שבשכונה הפסטורלית שלהם קמה ישיבה אורתודוקסית, שתאפיל על הניסיונות שלהם להתקבל לקאנטרי קלאב הנחשק של הגויים. 

דוגמה נוספת: ״מד מן״, הסדרה המופתית שיצר מתיו ויינר על משרד פרסום ניו־יורקי בשנות השישים – גם שָׁם הגיבור, דון דרייפר, מציג כלפי חוץ זהות בדויה. עניין הבדיון וההסתרה מוטמע עמוק בתודעה האמריקאית; כל דבר שעלול להפריע להשתלבות נתפס כאיום. אמריקה תבעה מן האמריקאים שלא להבליט את הזהות הנבדלת אלא למחוק אותה, להצניע אותה, ברוח הנאורות. אני נזכר בתיאור קולע של ג׳ושוע כהן, חתן פרס פוליצר, שברומן שלו ״הנתניהוז״ שם בפי המספר, רובן בלום, את הפליאה על אגודות הסטודנטים הרבות שצצו בקמפוסים בעשורים האחרונים, אגודות שייצגו קבוצות מיעוט ומטרות פוליטיות רדיקליות. בתקופתי, נזכר בלום, המטרה האמיתית הייתה לא לבלוט, לא לנופף בזהות, אלא לקבור אותה ולהצטרף לכור ההיתוך – מושג שטבע ישראל זנגוויל במחזה מ־1908 על צעיר יהודי שמהגר לארצות הברית – אל הזהות האמריקאית. 

טיבן של ציפיות לגאולה להוביל לשבר ולמפח נפש; כך קרה גם עם הגאולה היהודית־אמריקאית. שוב היה זה פיליפ רות שתיאר את הנפילה בצורה מבריקה, ברומנים בסוף שנות התשעים ואחר כך בספרו ״הקנוניה נגד אמריקה״, מספריו הפופולריים ביותר. פתאום, בתחילת שנות האלפיים, נסוג רות האמריקאי אל היסטוריה אלטרנטיבית שבה היטלר לא נוצח במלחמת העולם השנייה, ואת השלטון בארצות הברית תופס צ׳רלס לינדברג האנטישמי. הבסיס היציב למדי של יהודי ארצות הברית מתערער. 

אך רות לא כתב מעמדה קורבנית־יהודית שמתפלשת ברחמים העצמיים של הקורבן – רחוק מכך. ״הקנוניה נגד אמריקה״ הוא סיפור על כישלון אמריקה כגאולה ליהודים, באותה מידה שספריו האחרים מצביעים על כישלונה של אמריקה כגאולה לכל האמריקאים. רות מזכיר לקוראיו שהחיים כרוכים תמיד בכישלון, במאמץ בלתי פוסק להתגבר על המכשלה, לעיתים בהצלחה מסוימת ולרוב בעוד ועוד כישלונות. לקראת סוף חייו, ולמרות הפטריוטיות האמריקאית שתמיד הייתה בו, רות ניגש אל מולדתו, מולדת הבייסבול והשפה האנגלית והנשיאות הסמכותית של רוזוולט. הוא מבין, כמו שניסח בסוף ספרו ״הצד השני״, שגם המולדת מייצגת ניסיון אנושי תמים, נוגע ללב, להיגאל, לכונן מרחב אידילי ונטול צרות. מן הניסיון הזה רות מתפכח, ואיתו התפכחו גם קוראיו. 

מגוחך יהיה לנבא מה צופן העתיד למעצמה הגדולה ולקהילה היהודית שבה. אם להתייחס לפיל בחדר שטרם הוזכר כאן – מדינת ישראל – סביר מאוד שהסדק שנבעה בין יהודי אמריקה ליהודים בישראל ילך ויעמיק; שתי הקהילות, כך נדמה, מתקשות להבין זו את זו גם בקרב אנשים שאמורים לדבר שפות דומות. יהודי אמריקה מיישירים מבט אל המשבר שהעם היהודי נתון בו בעקבות אירועי 7 באוקטובר ומלחמת עזה. הם מבינים שאי אפשר להפטיר כדאשתקד, ושיש לבנות זהות יהודית חדשה. כמה מהם אף רוצים לסלק את ישראל מן המשוואה ולבנות יהדות דיאספורית, פוסט־ישראלית. לעומתם יהודי ישראל, גם בקצה השמאלי והליברלי ביותר, עסוקים בצרות הפנימיות של המדינה, בניסיונות לתקן ולהציל את מה שנותר. 

גם אם תור הזהב של יהודי אמריקה לא בא אל סיומו, כפי שהציע שער פרובוקטיבי של המגזין ״אטלנטיק״ לפני כשנתיים, חלף השיא שהיה ליהודי ארצות הברית בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים. לפני כשנה ביקרתי בחנות ספרים בסן פרנסיסקו עם ידיד פלסטיני. בחלון הראווה היו ספרים על עזה ועל המאבק הפלסטיני. אתה רואה, אמרתי לו, אם היינו מגיעים לחנות הזאת בסוף שנות השישים, היו בחלון הראווה ספרים של אלן גינסברג, פיליפ רות וסינתיה אוזיק. אמרתי את הדברים לא בטרוניה ולא במרמור – תרבות חיה ותוססת משנה את המוקדים שלה ואת תחומי העניין שלה, כך טבעי. האתגר האמיתי יהיה לוותר על הנהי ועל החשש ההיסטרי מאובדן ההגמוניה, ולהצליח להשתלב בשיחה החדשה, אולי כמו המהגרים היהודים בסוף המאה ה־19. הסולם האמריקאי, גם אם נהיה רעוע יותר ויותר, עוד עומד וממתין שיטפסו עליו.