ספרים מסוכנים יותר מאקדח

על ספריות המתנקשים בנשיאי ארצות הברית

נתנאל שלומוביץ

ארצות הברית נולדה במהפכה אלימה שכללה מלחמת אזרחים בין מורדים למלוכנים, הסתיימה ברצח סמלי של דמות־אב לונדוני – ומאז לא הפסיקה. 45 גברים היו נשיאי ארה״ב, וארבעה מהם נרצחו בידי מתנקש: אברהם לינקולן ב־1865, ג׳יימס גרפילד ב־1881, ויליאם מקינלי ב־1901 וג׳ון קנדי ב־1963. רונלד רייגן הוא הנשיא המכהן היחיד שנורה, נפצע ושרד. תאודור רוזוולט ודונלד טראמפ נורו אף הם ונפצעו אחרי שעזבו את הבית הלבן. רוב המתנקשים נשכחו עם השנים, אך כמה מהם תפסו אחיזה בדמיון הפופולרי. אף שיש הבדלים רבים ביניהם, רובם היו קוראים נלהבים. קצת יותר מדי.

הרוצח של אברהם לינקולן לא היה אנונימי לפני שירה למוות בנשיא, כיוון שכבר היה אחד האנשים המפורסמים ביותר בארה״ב. ג׳ון וילקס בות (Booth) היה נצר לשושלת שחקני תיאטרון ושחקן מצליח בעצמו. אפילו לינקולן ראה אותו מופיע בתיאטרון פורד שנתיים לפני שבות רצח אותו באותו המקום. בות, שצידד במדינות הפורשות במלחמת האזרחים, נכח בהשבעת לינקולן לכהונה שנייה במארס 1865. כעבור חודש גילה בות שהנשיא מעוניין לראות את ההצגה החדשה בתיאטרון פורד.

"בן דודנו האמריקאי״, מחזה מאת טום טיילור האנגלי, זכור כיום בעיקר בגלל הטריוויה ההיסטורית. זה המחזה שלינקולן צפה בו כאשר בות ניצל את מעמדו ואת עבודתו כדי להתגנב אל היציע ולירות בנשיא. ואולם טיילור לא היה אהוב על בות, שהעריץ את שייקספיר ושינן את מחזותיו ואת שיריו. אחרי הרצח, בעודו במנוסה, כתב בות מדי יום ביומנו ציטוטים מ״מקבת״ כדי לנחם את עצמו. הוא נמלט במשך 12 ימים עד שנתפס, וביומנו הרבה לצטט את הגיבור הטרגי. "אֶל מוֹט קְשָׁרוּנִי, אַף לֹא אוּכַל לָנוּס. וּכְאוֹתוֹ דֹב אָנוּס אֲנִי לְהִלָּחֵם״, כתב שוב ושוב (כאן בתרגום שאול טשרניחובסקי).

שיגעון הגדלות של בות הוביל אותו בשעתו הקשה להזדהות עם מקבת, ואילו את עיקר ההשראה לרצח הוא קיבל מגרסתו של שייקספיר לברוטוס במחזה "יוליוס קיסר״. אביו של המתנקש, ג׳וניוס ברוטוס בות, נקרא בשמו האמצעי על שם המתנקש הפוליטי המפורסם ביותר בעולם העתיק. בות הזדהה עימו עמוקות ואף צעק בעודו יורה בלינקולן “Sic semper tyrannis“ ("כך תמיד לרודנים״) – משפט המיוחס לברוטוס המקורי.

בות חשב שיתקבל בכל מקום בתור גיבור ומושיע. זה לא קרה. לבסוף הוא נתפס בחווה בווירג׳יניה, בעודו מסתתר עם שותפו למזימה דיוויד הרולד. האחרון הסגיר עצמו לכוח הצבא שכיתר אותם, אך בות סירב להיכנע ונורה בעמוד השדרה. בדקות שבהן גסס בנוכחות חיילי צבא צפון ארה״ב, הוא ביקש מהם: "תגידו לאמא שלי שנהרגתי למען המדינה שלי״. חיילים סיפרו כי מילותיו האחרונות היו שייקספיריות פחות. “Useless, useless“ ("חסר תועלת, חסר תועלת״).

רצח לינקולן נתפס כמעשה פוליטי אכזרי־אך־מחושב של תומכי הקונפדרציה, ואילו הנשיא הבא שנפל קורבן גרם לאמריקאים להרהר לראשונה בכך שהתנקשות פוליטית היא תופעה חוזרת. הרי נשיא אחד שנרצח הוא אסון, שניים הם כבר תופעה. אבל מפתיע שהתובנה הזאת נוצרה דווקא בעקבות רצח ג'יימס גרפילד: כל פרט שנחשף על הרוצח, צ'רלס גיטו, הבהיר שהאלימות שלו היא אומנם פוליטית, אך המניעים פחות. ככל שגילו יותר על הרוצח, כך שאלת המניע נזנחה. עם השנים, הרצח, הרוצח והנשיא נשכחו.

ג׳יימס גרפילד נבחר כהבטחה צעירה לנשיא ב־1880. גיטו, בן 39, עקב אחריו במשך שבועות והתאמן בקליעה בימים שקדמו להתנקשות. הוא אפילו ניסה להירשם לסיור בבית הסוהר המחוזי כי העריך ששם יבלה את שארית חייו. בכיסו החזיק מכתב שבו כתב "מותו הטרגי של הנשיא היה הכרחי, אבל זה יאחד את המפלגה הרפובליקאית. החיים הם חלום, והם חסרי משמעות בחלוף הזמן״.

גיטו נולד באילינוי ומשפחתו נדדה בין ערים שונות. הוא היה חבר בקומונה דתית שדגלה ברעיונות אוטופיסטיים ובאהבה חופשית. ייסד אותה חבר של אביו, ג׳ון המפרי נויס. אחרי שעזב את הקהילה ב־1865 הוא התחתן עם ספרנית ואף ניסה לפרסם ספר, "ייעוד הרפובליקה״, שאת רוב תוכנו גנב ממחברת של נויס. שום הוצאה לאור לא התעניינה בספרון, וממילא הוא לא חיכה לדחייה לפני שדאג להדפיס אלף עותקים. הוא לא הצליח למכור אותם וסירב לשלם על הדפסתם. 

לקראת הבחירות ב־1880, כשהוא בן 39, גיטו פיתח אובססיה למפלגה הרפובליקאית ולפוליטיקה בכלל. הוא אפילו ניסה להתנדב בקמפיין של גרפילד ומסר לאחד המשרדים נאום שכתב, אך הוא לא באמת ידע לכתוב, ולא נעשה בנאום שימוש. בכל זאת השתכנע גיטו אחרי הבחירות כי גרם לנשיא החדש להיבחר. כשפנה לבית הלבן בדרישה לקבל תפקיד בכיר, בעדיפות למשרת השגריר בפריז, הוא סורב. מאוחר יותר טען כי זה השלב שבו ציווה עליו אלוהים לרצוח את הנשיא.

גיטו הוצא להורג בתלייה ב־30 ביוני 1882. מילותיו האחרונות על הגרדום היו שיר שכתב באותו יום בשם “I am going to the Lordy“, ובו הוא מציג עצמו בתור גואל המפלגה הרפובליקאית וארצות הברית כולה. "הצלתי את מפלגתי ואת ארצי, ועל זה רוצחים אותי, ובגלל זה אני הולך לפגוש את אלי״, כתב גיטו. רוב השיר שימש בסיס ל״בלדה של צ׳רלס גיטו״ שכתב סטיבן סונדהיים במחזמר "מתנקשים״. גיטו ביקש תזמורת שתלווה את הקראת השיר, אך סורב. 

36 שנים אחרי רצח לינקולן, ועשרים שנים אחרי רצח גרפילד, ויליאם מקינלי היה לנשיא השלישי שנורה למוות. הרוצח ליאון צ׳ולגוש, בן 28 מדטרויט, היה היחיד במשפחתו שידע קרוא וכתוב וגמע ספרי הגות אנרכיסטיים. הוא פיתח אובססיה מיוחדת לספרו של העיתונאי והסופר אדוארד בלאמי "מבט אחורה״, שדמיין עולם אוטופי שוויוני בשנת 2000. הוא פיתח אובססיה נוספת לאנרכיסטית אמה גולדמן, שממנה הושפע עמוקות שבועות לפני שהחליט לרצוח נשיא.

צ׳ולגוש ירה למוות במקינלי ביריד בעיר באפלו. הוא השתמש באקדח שקנה כמה ימים קודם לכן. במשפט הבזק שנערך לו כחודש אחרי הרצח טען צ׳ולגוש כי רצח את מקינלי כדי לקדם מהפכה אנרכיסטית. הוא הודה, הורשע ונידון למוות. לפני שהוצא להורג בכיסא חשמלי, הוא אמר: "רצחתי את הנשיא למען האנשים העובדים, האנשים הטובים. אני לא מצטער על הפשע. אני מצטער שלא הספקתי לראות את אבי״.

"רופאים בדקו את המתנקש וקבעו שהוא אדם נורמלי״, פסקה הכותרת הראשית ב״ניו יורק טיימס״ ב־1901. "החוקרים קבעו שהוא תוצר לוואי של אנרכיזם, שהוא שפוי ואחראי למעשיו״, הסבירו כתבי הטיימס ויצקו את היסודות לתפיסה שהתבססה לאורך המאה העשרים: ספרים מסוכנים יותר מאקדח. רעיונות מסוכנים יכולים לשטוף מוח, ומוח שטוף יעשה כל דבר. 

המתנקש הרביעי והאחרון שרצח נשיא אמריקאי – אם מניחים בצד את רוב תיאוריות הקונספירציה – היה לי הארוווי אוסוולד, שנורה למוות יומיים אחרי הרצח בידי ג׳ק רובי, מנהל מועדון לילה עם קשרים למאפיה. בגיל 24 הוא היה הצעיר במתנקשים, ולמרות לקות למידה לא מאובחנת, גם הקורא הנלהב מכולם. ביומנו כתב בגיל 15: "חיפשתי מפתח להבין את הסביבה שלי, ומצאתי אותו בספרות הסוציאליסטית״. חברו הטוב ביותר בתיכון, אדוארד ובל, התעקש בוועדת וורן שחקרה את רצח קנדי כי חברו סתם התלהב. "הכול קשקוש. אוסוולד קרא בעיקר ספרות זולה״.

הניסיון של הממשל להציג את אוסוולד בתור שטוף מוח קומוניסטי שנשלח מברית המועצות כנראה היה מוגזם, וייתכן שגם החבר ובל לא היה מעורה בכל חומרי הקריאה של אוסוולד. ואולם הייתה תמימות דעים ברורה בקרב כל מי שהכיר אותו: אוסוולד בילה את עיקר זמנו בקריאה. אחרי שירות במארינס הוא פוטר מעבודתו הראשונה – מכונאי בניו אורלינס – כי כל הזמן התבטל כדי לקרוא. כך הוא הגיע לעבוד בבניין הממשלתי בדאלאס, שממנו ירה בקנדי כשרכבו חלף.

ועדת וורן קבעה שאוסוולד פעל לבדו. חברי הוועדה הקדישו תשומת לב יתרה לספרים הרבים שהוא קרא. אוסוולד, כך התברר, היה מנוי לשתי ספריות ציבוריות – בדאלאס ובניו אורלינס. הספרייה בדאלאס לא תיעדה את השאלות העבר, אך הספרייה בניו אורלינס כן. רוברט מאסק, המשפטן שהוביל את החקירה בספריות, מצא שלל רב ברישומי ההשאלות בין ינואר לנובמבר 1963. 

בשנת חייו האחרונה צלל אוסוולד לספרי מדע בדיוני. השמות החוזרים בכרטיס הספרייה שלו היו אייזק אסימוב, ארתור ס׳ קלארק ופרדריק פוהל. גם איאן פלמינג כיכב, ואוסוולד אף קרא את כל ספרי ג׳יימס בונד שהיו בספרייה. לצידם הוא קרא ביוגרפיות של מאו דזה־דונג ושל ניקיטה חרושצ׳וב, וכן ספרים אקדמיים על קומוניזם.

רק חלק מהספרים הסגיר שמדובר במתנקש לעתיד. אוסוולד קרא את ספרו של קנדי "דיוקן של אומץ לב״ וביוגרפיה של ויליאם מנצ׳סטר על קנדי. ואולם החוקר מאסק התעניין בעיקר בספר "תיק הרצח של יואי לונג״ שכתב הרמן דויטש. לונג היה מושל לואיזיאנה ונרצח ב־1935. כמו אוסוולד, המתנקש שירה במושל נרצח אף הוא לפני שעמד לדין, וכך הצית אין־ספור תיאוריות קונספירציה.

מאסק, כמו שאר חברי הוועדה ורבים מבני התקופה, ייחס כוח בלתי מוגבל למילה הכתובה. כשנדרש לסכם את ממצאיו הוא הסיק שאוסוולד לא הושפע מספרים "מסוכנים״, אלא היה "בסך הכול אדם שקרא המון ספרים ביחס לאדם חסר השכלה גבוהה״. לדבריו, "אני לא חושב שהיה לו IQ גבוה, אבל לפחות הוא ניסה לקרוא את כל הדברים האלה, גם אם ברור שסבל מדיסלקציה קשה״.

ימים ספורים אחרי שמאסק הגיש לוועדה את הדו״ח שחיבר על הספרים של אוסוולד, הוא קיבל עדכון מהספרייה בדאלאס. אומנם לא היו להם רישומי עבר, אבל התברר שכרטיס הספרייה נותר פעיל. לפני שרצח את קנדי שאל אוסוולד מהספרייה את ספרו של נשיא גואטמלה לשעבר חואן חוסה ארבלו. הספר מעולם לא נמצא.

ג׳ון הינקלי, שניסה להתנקש ברונלד רייגן ופצע אותו בכניסה למלון הילטון בניו יורק ב־1981, הצית מחדש את הדיון על "התפסן בשדה השיפון״ – שהשפיע גם על מארק דיוויד צ׳פמן, רוצח ג׳ון לנון – כי השאיר עותק בחדר המלון שלו. ואולם הינקלי כבר ביטא מפנה בהרגלי הקריאה. הוא שאל מהספרייה ספרים על רציחות ועל מתנקשים, וגם את יומניהם של רוצחים, כי רצה ללמוד מהם איך להתפרסם. ואולם הינקלי אהב סרטים יותר משאהב ספרים: הוא נהיה מזוהה עם הסרט "נהג מונית״ שהעריץ, וסיפר כי בסך הכול רצה להרשים את כוכבת הסרט ג׳ודי פוסטר.  

המפנה שהחל אצל הינקלי התחזק במקרה הבוחן האחרון. מתיו קרוקס, בן 20, הוא המתנקש האחרון עד כה שהצליח לפגוע בנשיא, אף שהייתה זו רק שריטה באוזן. כשהנשיא לשעבר ולעתיד דונלד טראמפ הגיע לעיירתו באטלר בפנסילבניה לקראת בחירות 2024, קרוקס החליט שזו ההזדמנות שלו. 

מעט ידוע על קרוקס, ולא ידוע אם הוא קרא ספרים מעבר ללימודים. הוא קרא פחות מכל המתנקשים שהגיעו לפניו, ובכך הוא מבטא את רוח התקופה. הרגלי הקריאה שלו אינם שונים מאלה של הנשיא שכמעט רצח. ידוע שטראמפ לא קרא שום ספר ואינו מסוגל לקרוא יותר מעמוד. מעניין להשוות את שניהם לאוסוולד ולקנדי, שקראו בהתאם לרוח תקופתם את איאן פלמינג ובפרט את ספרו "מרוסיה באהבה״.

קרוקס, כמו בני דור ה־Z וכמו טראמפ, הותיר אחריו בעיקר שובל ארוך של תגובות באתרים שונים ברשת. ה־FBI קבע כי מצבור של כ־700 תגובות שכתב מעידות על משיכתו לאלימות פוליטית. הוא לא קרא שום ספר של מאו דזה־דונג, אך נהג לצטט אותו: "הכוח הפוליטי האמיתי מגיע מתוך קנה של רובה״. בבוקר ניסיון ההתנקשות, בעודו שכוב על גג וממתין לתחילת העצרת של טראמפ, פנה קרוקס לטלפון וחיפש בגוגל: "כמה רחוק היה אוסוולד מקנדי?״