האנה סי

מאיה ערד

 

מתוך רומן שעתיד לראות אור

 

נתקלתי בחן יותר משבוע אחרי שפרסמה את הפוסט ההוא. זה היה ביום שני בבוקר. אולי היום שני היחיד בסמסטר שבו מדלגים על שעת הקפה המסורתית. למרות שרשמית זה עדיין יום לימודים, אווירת חג ההודיה כבר באוויר. כולם עסוקים בתוכניות לסוף השבוע הארוך. באתי לפינת הקפה להכין לעצמי שתייה ומצאתי אותה שם. היא שמחה לראות אותי. הזכרתי לה את הפוסטר שהבטיחה לשלוח לי. זו הייתה דרך להעלות את עניין הכנס בבוסטון. חן אמרה שטוב שהזכרתי לה. 

"אני רק מחכה שלילי תשלח לי הערות," היא הסבירה.

"לילי אלחנני?" לא שהיה לי ספק באיזו לילי מדובר, פשוט הופתעתי שהיא כבר מכנה אותה בשמה הפרטי. 

חן אישרה בניד ראש נלהב.

"דיברת איתה?" היתממתי. כשהסבירה לי שלילי נתנה את הרצאת האורח הראשית, העמדתי פנים שאני שומעת את זה בפעם הראשונה.

חן אמרה שניגשה אליה אחרי ההרצאה. "היא מסרה לך ד"ש. היא תשמח לבוא לפה להרצות בקולוקוויום באביב."

עמדתי מולה, המומה. מה התרחש כאן, כשהפניתי לרגע את הגב? למה לילי צריכה למסור לי דרישת שלום דרך חן? ולמה חן לא באה למסור לי את דרישת השלום הזו עד עכשיו? זה היה מאפשר לי ליצור קשר עם לילי במקום להתבחבש עם המסרים שניסיתי לשווא לנסח. ומה פתאום הרצאת אורח באביב? כמעט עשרים שנה לילי הייתה בבוסטון ואף פעם לא באה להרצות כאן. ואם כבר, למה לא בצינורות המקובלים? או ש – עצרתי. הבנתי סוף סוף מה קרה.

נשמתי עמוק. אמרתי לחן שאני יודעת שהכוונות שלה היו טובות, אבל שלא ככה עושים את הדברים האלה. היא לא יכולה לגשת ללילי ולהזמין אותה להרצאת אורח בחוג. יש ועדת קולוקוויום שנפגשת בתחילת השנה ומחליטה מי יהיו הדוברים. יש בוועדה נציג של הסטודנטים. היא יכולה לפנות אליו אם יש מישהו שהיא רוצה להביא. לדבר עם לילי על דעת עצמה זה מעשה שלא ייעשה.

חן הביטה בי, נזופה. "פאק שלי," אמרה. "וואו, אני גרועה. עשיתי פה ממש שכונה. סורי."

היא באמת נראתה נבוכה ומכה על חטא. ידעתי איך היא מרגישה. הייתי במקומה, לא פעם. הרגשתי צורך לעודד אותה. 

אמרתי שזה בסדר. זו אי הבנה. עכשיו היא יודעת איך דברים עובדים. התכוונתי לשכוח מהכול ולהמשיך הלאה.

"אבל אני לא הזמנתי אותה," טענה חן. "רק שאלתי אם בעיקרון היא תהיה מעוניינת. שאפשר יהיה להזיז את התהליך, אם כן."

ניסיתי להישאר סבלנית. להזכיר לעצמי שהיא לא מכירה את הכללים. הסברתי לה שבאקדמיה האמריקאית יש נורמות התנהגות מקובלות שנהוג לכבד. לא הולם שתלמידת דוקטורט תיגש על דעת עצמה למרצה אפילו כדי לברר אם תהיה מעוניינת, עקרונית, להגיע להרצאת אורח.

"אבל כבר פגשתי אותה! וסיפרתי לה שאני באלדן, היא ממש רצתה לדעת מה קורה שם, מה עושים אצלנו, היא סיפרה לי שזאת הייתה העבודה הראשונה שלה, אחרי הדוקטורט, אז מה, שאני פשוט לא אגיד לה שום דבר?"

השתאיתי לגלות איך עברה תוך שניות מחרטה כנה להתרסה. בדיעבד, זו הייתה עוד נורה אדומה שהחמצתי. נשמתי עמוק. חזרתי על מה שאמרתי קודם. יש נהלים. לא נהוג לעקוף אותם. כאן זה לא ישראל, הוספתי בחצי חיוך, לרכך את הדברים שהשמעתי.

היא החזירה לי חיוך: "כן, איזה מרובעים האמריקאים האלה, אה?"

משכתי כתפיים. "אני אמריקאית," אמרתי.

היא הסבירה שאני נראית ונשמעת לה ישראלית לגמרי. "לא כמו כל האלה שכמעט שלושים שנה באמריקה ונעשו אמריקקים."

"זה עניין עובדתי, אני אזרחית אמריקאית," אמרתי.

"אבל את גם ישראלית," היא התעקשה. אני זוכרת שאז הבחנתי בתכונה הזו שלה, לעמוד על דעתה. גם במחיר של לסתור את דבריו של בן שיחה.

"אני גם וגם," אמרתי. "לכן קל לי יותר לראות את שני הצדדים." הסברתי לה שגם לי לקח זמן להבין את הקודים כאן. לא גיליתי לה שלפעמים אני מרגישה כאילו עדיין לא הבנתי אותם. סיפרתי לה איך בשנה הראשונה שלי באמריקה היו חסרים מקומות ישיבה בחדר שבו התקיימה הרצאת אורח, אז ביקשתי רשות מאחת המזכירות להעביר כיסאות מחדר אחר. "היא אמרה לי, We don׳t encourage this. חשבתי, טוב, אתם לא מעודדים את זה אבל אתם גם לא אוסרים על זה –"

בנקודה הזו כל מי שסיפרתי לו את הסיפור הזה פרץ בצחוק רועם, אבל חן הביטה בי, מצפה. נזכרתי שהיא חדשה באמריקה, כמו שאני הייתי אז, כשלקחתי את הכיסאות בלי רשות. הסברתי לה איך למדתי בדרך הקשה ש"אנחנו לא מעודדים את זה" או "זה לא מה שהייתי ממליץ" אינם בגדר היעדר עידוד או המלצה, אלא איסור גורף. היא הביטה בי והנהנה, כאילו למדה אמת עמוקה על חייה שחמקה ממנה עד כה.

"ואני כבר לא מדברת על ה־We should get coffee sometime שפשוט מירר לי את החיים בשנים הראשונות שלי כאן…"

"כן!" היא קטעה אותי, לא מסוגלת להכיל את עצמה. "זה מה שהכי קשה לי. אם אנשים לא רוצים לראות אותי אז שלא יגידו כלום. אבל אני לא יכולה להבין למה הם כל הזמן אומרים לט'ס דו לאנץ' אם הם לא מתכוונים לזה…"

"זה לא שהם לא מתכוונים לזה," הסברתי לה. "זה שבתרבות האמריקאית הביטוי הזה משמש למחווה של נימוס, לא לקביעת תוכניות."

הפנים שלה נראו אטומות. 

"זה נועד להפגין רצון טוב. לסמן, נהניתי לדבר איתך, אני פותחת אופציה להמשיך את הדיון בהזדמנות."

"אז הם לא מתכוונים לזה!" 

נשפתי אוויר. איך להסביר לה? "זה לא שהם מתכוונים שתוציאי יומן ברגע זה ותקבעי תאריך, אבל זה גם לא שהם אומרים את זה וחושבים אקטיבית, בעצם אני לא רוצה לראות אותה."

"אז למה הם מתכוונים?" היא דרשה לדעת.

חשבתי רגע. "כל מקרה לגופו. זה יכול לנוע על הסקאלה ממחווה של נימוס שבאמת אין מאחוריה שום כוונה ועד הזמנה להמשיך להתקדם במערכת היחסים, כך שאחרי עוד כמה היתקלויות כאלה ואמירות מהסוג הזה, תגיעו לשלב שבו באמת תלכו לשתות קפה יחד."

חן התקשתה להבין. "אז במקרה שהם אומרים את זה סתם בתור מחווה של נימוס, למה הם אומרים את זה בכלל?"

"בדיוק בגלל זה, כי זה מנומס. כי בתרבות האמריקאית זה נחשב גס רוח לסיים שיחה באופן פתאומי. המינימום זה להגיד, נהניתי לפגוש אותך. ואם הם רוצים להפגין ידידותיות ממש אז מוסיפים, צריך לשתות קפה יחד פעם."

"כמו שהמוכרת בסופר שואלת אותך האו אר יו טודיי," הציעה חן.

"בדיוק. והיא לא מצפה לתשובה."

"ברור," אמרה חן. "אני לא עד כדי כך סתומה שאני אספר לה מה שלומי, אבל אני מרגישה כזאת אהבלה, אני עומדת שם ואין לי מושג מה לענות על זה."

"תגידי ששלומך טוב." 

שנים לקח לי עד שהצלחתי לפלוט בטבעיות את המילים "פריטי גוד, האו אר יו" או "גרייט, האו יו דואינג", בלי להישמע לעצמי מזויפת ומעושה.

"קשה לי עם אמריקה," אמרה חן. "הכל פה כל כך מרובע, מקובע, צבוע. חשבתי שאני מכירה את התרבות האמריקאית, את יודעת, גדלתי על כל הסדרות האלה, בברלי הילס, גלי, אחת שיודעת. אבל עכשיו כשאני כאן פתאום אני מגלה שאני יודעת כל כך מעט. נגיד, לא היה לי מושג שחג ההודיה זה דבר כל כך גדול כאן."

חייכתי אליה בהבנה. גם לי לא היה מושג. אני עוד זוכרת את ההלם בחג ההודיה הראשון שלי כאן, כשכולם נעלמו פתאום. הסטודנטים האמריקאים טסו הביתה, וגם אלה הזרים מצאו בן דוד ביוסטון או קרוב רחוק באטלנטה לבלות איתו את החג. רק אני נשארתי לבד. השקט שירד על הרחובות היה מוחלט. יותר מאשר בחג המולד. הכול היה סגור על בריח. אפילו חנות פינתית אחת לא הייתה פתוחה. שלג ירד. פתיתים דקים של שלג ראשון, שנמסים כמעט מייד. הרוח הצליפה לי בפנים. אחרי שיטוט ארוך מצאתי איזה דיינר שהגיש ארוחת בופה לחג ההודיה. זאת הייתה הפעם הראשונה שאכלתי הודו. הוא היה מגעיל, אבל את תפוחי האדמה המתוקים עם המרשמלו דווקא חיבבתי.

בשנה לאחר מכן חברה הזמינה אותי לבוא איתה לדודה שלה, שגרה במרחק נסיעה ברכבת מבוסטון. שנתיים מאוחר יותר כבר הייתי עם גיא. בישלנו יחד ארוחת חג מאולתרת בדירת השותפים שלו. אבל הזיכרון ההוא, של חג ההודיה הראשון באמריקה, עדיין היה צרוב בי כשחן אמרה את זה. לא הייתי מסוגלת להשאיר אותה לבדה. הצעתי לה לבוא אלינו בחג. 

"באמת?" היא נראתה כל כך אסירת תודה. "את מתכוונת לזה?"

אמרתי שאני בהחלט מתכוונת לזה. הזמנה ישראלית, לא אמריקאית, התבדחתי בגולמנות. תוך כדי כך תהיתי אם עשיתי את הדבר הנכון. לא ממש חשבתי על זה לפני שהזמנתי אותה. אם זה מתאים שהיא תבוא אלינו הביתה. אם זה יסתדר עם שאר המוזמנים.

שאר המוזמנים, אפשר לחשוב. בכל שנה אנחנו חוגגים עם דניאלה ואדריאן והילדים. הכרנו קצת אחרי שאורי נולד. באיזו קבוצת אמהות. דניאלה באה עם הבת שלה, שהייתה מבוגרת מאורי בחודשיים. התחברנו מייד, עוד לפני שגילינו ששתינו מלמדות באלדן. אחר כך התברר שיש לנו עוד הרבה מן המשותף. כמוני, גם היא הייתה מהגרת. ממולדובה. גם היא באה ללמוד לדוקטורט בארצות הברית. גם לה היה בעל שלימד בקולג' בסביבה. בילינו הרבה יחד בשנים הראשונות של גידול הילדים. בסתיו נסענו לחוות בסביבה לקטוף תפוחים ודלעות להאלווין. יצאנו יחד לקבץ ממתקים בחג. בחורפים מושלגים ביקרנו יחד במוזיאון הילדים בהוליוק ומוזיאון המדע באלדן והגענו גם למוזיאון דוקטור סוס בספרינגפילד. אם לא נסענו לישראל בחורף, היינו באים לדניאלה ואדריאן בחג המולד. מתחת לעץ שלהם תמיד הייתה גם מתנה בשביל אורי. ובחג ההודיה הם היו באים אלינו. זו הייתה מסורת. אבל ככל שעברו השנים כל אחד מאיתנו חג במסלול משלו. הילדים היו עסוקים עם חוגים, עם חברים משלהם. אנחנו שקענו בעבודה, במטלות ביתיות. פעם בשנה, בחג ההודיה, המסלולים של כולנו הסתנכרנו. לאף אחד מאיתנו לא היה מקום אחר ללכת אליו.

הסברתי לגיא איך התגלגלו הדברים שהזמנתי את חן אלינו. להפתעתי לא רק שלא היה אכפת לו, הוא אפילו חשב שזה רעיון טוב. "יהיה נחמד שיהיה מישהו חדש, לנער קצת את האווירה," אמר, רומז למה שאיש מאיתנו לא העז לומר בקול רם: שהפגישה השנתית עם דניאלה ואדריאן משמימה קצת. הילדים חיברו בינינו, אבל ככל שעוברות השנים ויורדת תכיפות הפגישות, נחשפת העובדה המעציבה, שלמרות שאנחנו מאוד מחבבים אותם, והחיבה היא ככל הנראה הדדית, בעצם יש לנו מעט מאוד במשותף. "חוץ מזה," גיא סיכם, "זה הדבר הנכון לעשות. חג הודיה ראשון שלה כאן. את זוכרת איזה שוק זה."

הסכמתי איתו. "פשוט, החלטנו שלא מתערבבים יותר עם דוקטורנטים." לא רציתי להזכיר את השם המפורש, אבל היה לי ברור שהוא יודע בדיוק למה אני מכוונת.

גיא אמר שזה ממש לא אותו דבר. וחוץ מזה, חג ההודיה זה משהו מיוחד. מצדיק החרגה של הכלל. לא הייתי בטוחה שהוא צודק, אבל שמחתי שהוא חשב שזה לא רעיון גרוע להזמין את חן. ככה נסגר שהיא באה אלינו לחג. שכחתי לציין שכשעמדה כבר בדלת, רגע לפני שיצאה מהמשרד שלי, הזכרתי להאנה שוב את הפוסטר שהבטיחה לשלוח לי. כן, כן, היא אמרה. היא בדיוק התכוונה לנצל את סוף השבוע הארוך של החג כדי להכניס את כל התיקונים ואז תוכל לשלוח. אני מניחה שזה לא יהיה ספוילר אם אכתוב שחמישה עשר חודשים מאוחר יותר היא עדיין לא שלחה לי אותו.