מרטיני מזוהם

ראובן נמדר

כל העיניים נעוצות בסליל הירוק הצף בתוך הכוס הדקיקה, זוהר בתוך הנוזל השקוף, הקפוא למחצה, כמו אבן ברקת מקראית או אזמרגד אגדי. רצועה זרחנית של קליפת ליים – לימון ירוק, קטן ועגלגל – שונה מקליפת הלימון הצהובה הרגילה, היומיומית, שהברמנים מכנים בכינוי המצלצל "טוויסט" או משלושת הזיתים האיקוניים המשופדים על קיסם המונח באלכסון בכוס המשופעת של המרטיני. שום דבר לא אומר "ניו יורק" כמו המרטיני. הברמנים הזריזים של מלון נִיקֶרבּוֹקר המציאו אותו בתחילת המאה העשרים, בדו אותו מלבם והפכו אותו מיד לקלאסיקה, לסמל על־זמני של תחכום ויוקרה. ניו יורק היא עיר בדיונית, יצירת מופת של חמדנות ודמיון. אמריקה כולה היא מקום בדוי, כמובן. תשאלו את בודריאר על הסימולקרה המפורסמת שלו. הוא צדק מאד, בודריאר, אבל גם טעה לחלוטין. הוא הבין הכול אבל לא הבין דבר. הצרפתים לא יכולים להבין באמת את אמריקה, למרות העיסוק האובססיבי שלהם אתה. המלאכותיות שלה היא אותנטית מדי עבור תודעתם האנינה, הדקדנטית. אמריקה היא אומנם בדיה, אבל ניו יורק היא בדיה המודעת לעצמה. זה הבדל גדול. מי זאת שאמרה שניו־יורקר אמיתי הוא מי שירד מהאוטובוס ברחוב 42, הסתכל סביבו והבין שהוא לא יוכל לעולם לחיות במקום אחר? קתרין הפבורן כמדומני, אבל אני לא מוכן להתחייב לזה. גם היא, מן הסתם, הייתה אישה של מרטיני. כולם, בעצם, כל הניו יורקרים הגדולים מן החיים, היו אנשים של מרטיני: דורותי פארקר, טרומן קאפוטה… כולם. חבורה של שקרנים, בדאים ופתיינים מיתולוגיים. הגרוע שבהם היה אנדי וורהול, אבל הוא לא שתה. זה לא מפתיע, בעצם. אנדי וורהול מעולם לא היה אמן אמיתי. 

האש הקפואה של המרטיני נושקת לנפש ומלבה בה את האופוריה המסוימת מאוד שרק המשקה האלוהי הזה יודע להבעיר – מה שג'ון ברימן תיאר, אחרי אינספור מנות של ג'ין, כ"פיצוץ שמש על חזה לבן של פינגווין שחור רגליים". אריה זקס תרגם את זה יפה. הוא לא בדיוק תרגם את ברימן, הוא המציא אותו, ברא אותו מחדש בצלמו ובדמותו. אילו היינו שרויים במצב רוח דרמטי אפשר היה להצהיר שברימן העברי של זקס עולה לפעמים על ברימן של ברימן, אבל למה לנו להיגרר לגוזמאות? רק התחלנו את הערב.

התחתית הקפואה של הכוס דקת הרגל משאירה טבעת של אגלי־טל זעירים על הדלפק של הבר. כמו כל דבר טהור, נקי ומדויק, גם המרטיני עבר אינסוף תהפוכות שנועדו להשחית אותו ולהפר את ההרמוניה המושלמת שלו: כבר שנים שהברמנים חסרי המצפון מעכירים את הצלילות שלו בצדפות, ברצועות של בייקון ואפילו מציפים אותו במי הכבישה של הזיתים, ומכנים אותו בלי בושה "מרטיני מלוכלך". איזה אוקסימורון שטני! ברמנים אחרים, בעלי נטיות פורנוגרפיות, המציאו גם את "המרטיני המזוהם", גרסה בלתי נסבלת של המרטיני המלוכלך שבה מי הכבישה של הזיתים כמעט ומטביעים בתוכם את הג'ין, כמו שהפסולת התעשייתית מעלימה את מימי הנהר המזרחי ואת תעלת הגואנוס בברוקלין. אבל לפעמים הנפש משתוקקת גם לקצת לכלוך, למעט זוהמה טעימה ומגרת־חושים. במקום אחד, דרומה מכאן, למשל, מגישים מרטיני מעולה עם זיתים ממולאים בגבינה־כחולה. אבל אני מקדים את המאוחר, עוד נגיע לשם. בינתיים אנחנו כאן, בבר שנמצא בקומה התשיעית של חנות היוקרה סאקס פיפת׳ אווניו, או של מלון קרלייל, אולי אפילו במרק הוטל הזנותי והנהדר – תלוי את מי שואלים. 

המרטיני השני מגיע בדיוק בזמן, כשאור השקיעה המאוחרת מציף פתאום בבת אחת את כל הרחובות הצדדיים ומפיק את העיר כרגע קולנועי מסחרר. מַנהַטנהֶנג'. ארבעה ימים בשנה שבהם השמש שוקעת מעל נהר ההדסון בדיוק בזווית הנכונה, כמו במעגל האבנים העתיקות של סטונהנג' באנגליה – מאירה באור פרוץ וחסר מעצורים את הרחובות הצדדיים והופכת כל אחד ואחד מהם לזירה של התרחשות קוסמית. מאה ואחת שקיעות מושלמות, מסודרות זו על גבי זו כמו שלביו של סולם אינסופי שרגליו נצבות בהרחבה על רחוב הָאוּסטוֹן שבדרום העיר וראשו נעלם היכנשהו במעלה העיר, בשכונות הלא־נכונות שלה – חבוי במעבה הענן של העוני, היאוש והשוליות החברתית שמתאבך מעל לסנטרל פארק וגולש אל נהר הארלם שמפריד בינינו לבין האספסוף חסר השם של הברונקס. 

מנהטן מסודרת על המפה באופן מושלם. החומרה הגיאומטרית שלה מזכירה את השירה כשזאת הייתה עדיין במיטבה: משוואה הדוקה של קצב, חרוז ומשקל. אבל ברודווי פורע את הסדרים, ומתפתל באלכסון במורד העיר, חוצה את השתי־וערב המשולם שלה כמו צלקת. ברודווי הוא תת המודע של ניו יורק – עיר חדשה שהמציאה את עצמה כעיר עתיקה עם אינספור שכבות של מיתולוגיה שמתחפשת להיסטוריה. ברודווי הוא השריד האחרון של הזיכרון העמוק, הפרה־אורבני של העיר. הוא שובר את ההגמוניה של הצורות הגיאומטריות ממש כמו שהוורמוט, לא חשוב כמה מעט ממנו ימזג אל תוך הכוס, שובר את ההגמוניה של הג'ין במרטיני. 

כמה נהדרת הוא הרגע שאחרי המרטיני הראשון ותחילת המרטיני השני, כשהאופוריה הצוננת של האלכוהול ממלאת את הנפש והכול נעשה פתאום מדויק ומתוזמר עד דק. קיץ, העיר ריקה למחצה, מעולפת מחום ותאווה. אווירה של חטא, של הפקרות, שורה באוויר הדחוס והלח. המרטיני בונה גשר זכוכית שמתנשא בקשת מושלמת מעל לעיר, מאפשר לנו לראות אותה מלמעלה, ממעוף המלאכים, מנקודת מבטו של השכל העליון. הגשר הוא צר וארוך, והוא יוליך אותנו דרומה, לבר אחר, שבו יש לנו עניין לא פתור.

המסעדה הידועה שוכנת בתוך חלל מרהיב עין בחלק הדרומי של פארק אווניו. השוליים של כוס המרטיני השלישית רחבים יותר מאלו של שתי הכוסות הראשונות, והאור משתבר בדמעות השומן הדשנות שצפות עליה – השומן הזהוב־תכלכל של הגבינה הכחולה שנדחסה אל תוך הזיתים. אני מכיר במקרה את הבעלים, של הבניין כולו, לא רק של חלל המסעדה. היום קוראים לו ג'ק, אבל מי יודע מי הוא היה ומה היה שמו המקורי: יענק'ל, אולי? הוא נולד באיזו עיירה נידחת באוקראינה, או אולי בהונגריה דווקא. מה זה משנה? הביוגרפיה האמיתית שלו נולדה יום אחד על רחבת המסדרים של אושוויץ, כשהוא הבין שהנאצים עומדים להצעיד אותו עם קומץ הניצולים האחרים ששרדו איכשהו במחנה למקום אחר, ושאין לו שום סיכוי לשרוד את הצעדה הזאת. הוא הפיל את עצמו על הארץ והעמיד פני מת. הוא עשה את זה בהצלחה, כנראה, אבל הקצין הנאצי רצה לוודא שהוא לא משאיר מאחור שום עד שיוכל לזהות אותו בעתיד והחליט לוודא את מותו, הוא שלף מפיו את הסיגריה הבוערת וכיבה אותה על לחיו של השלד החי. הנער – כן, הוא היה אז נער בן 17 – ידע שכל תנועה, ולו הזיע הקל ביותר של הגוף, תסגיר אותו. הוא שכב שם, דומם, והתמכר לצריבה הנוראה של הסיגריה. כשקול התסיסה של הלהבה החורכת את הבשר החי נדם התייאש הקצין, בעט באגביות בגווייה הכחושה ופנה לדרכו. הנער המשיך להתחזות למת ושכב בין שאר הגוויות עד שהחשכה ירדה על מחנה המוות. בחסות הלילה הוא קם מן המתים וזחל אל תוך מערכת הביוב. הוא הסתתר שם במשך כמה חודשים, חי על בשרם הנא של העכברושים שאותם הוא למד לצוד בידיים חשופות. היצור שהגיח מהביוב של אושוויץ ביום השחרור, במשקל של ארבעים קילוגרמים, עם עור ירקרק ועיניים בוערות מרעב – כבר לא היה יענק'ל מהשטעטל, ובעצם כבר לא היה בן אנוש. הוא הפך בעצמו לעכברוש. הוא טיפס על החבלים שקשרו אל המזח את הספינה שהובילה אותו לאמריקה והסתער על ניו יורק בנחישות ובאכזריות של מכרסם נורא, מכונת־שרידה רצחנית שכולה רצון טהור, נעדר עכבות. תוך שנים ספורות הוא הצליח להשתלט, לקנות, לחמוס ולנכס לעצמו, בשיטות ובנסיבות שנותרו לא מחוורות עד היום, שורה של נכסי דלא ניידי שהפכו אותו לגביר אדיר, בעליה של אימפריית נדל"ן ידועה. הצלקת של כוויית הסיגריה מפארת עד היום את לחיו. 

כן, אני יודע, זה נשמע כמו סיפור של קניוק. משהו שנגנב מ"החיים על נייר זכוכית". גם קניוק, כמו כל ניו יורקר אמיתי, ברא את העיר בצלמו ואת עצמו בצלמה. הוא שיקר, הגזים, גנב ובדה סיפורים בלי בושה ובלי ייסורי מצפון. זרק שמות של מפורסמים במעין ענווה חבר'המנית מעושה, התקשט בהם, הפך אותם לשחקני משנה בדרמה הנרקיסיסטית שלו. איזה סופר מעולה! גם הוא שתה המון, אבל הוא לא היה איש של מרטיני. הוא שתה בעיקר ויסקי, כמדומני. 

המרטיני השלישי הוא תמיד טעות! הקסם מתפוגג, הזיעה מזרזפת אל תוך הצווארון, שרירי הפנים מתרפים ומעניקים להן הבעה של שחקן מלודרמטי כושל. שארית המשקה מתחממת בכוס, האלכימיה של המרטיני מתפוגגת והוא הופך שוב לג'ין פשוט, ורמוט תעשייתי וזיתים מפחית השימורים. דורותי פארקר שתתה את מה שהיו מכנים אז "ג'ין של אמבטיה". איזה שם מגעיל! ג'ין של שיער נושר, טחורים ופטריות־רגליים. כבר חצות. הבר נסגר. השקיעות כולן הסתיימו כבר מזמן. הרחובות חשוכים. גשר הזכוכית העדין והדק נעלם ואיננו. הסבוויי הוא בלתי נסבל, במיוחד בקיץ. צריך למצוא מונית.