ארבע שפות, ארבע מיתות, ארבע חיות

עמנואל יצחק לוי

ארבע שפות

אלאוטית קראולית:

באלאוטית קראולית אין מילה לאי־אהבתך, ודובריה הילידיים מתאהבים בך משעה שהם לומדים את השפה. אלא שמרחקך מסב להם ייסורים רבים, לכן הם קוראים לפרוות דובי הקוטב בשמך, לדמדומי הזוהר הצפוני בשמך, לאהוביהם בשעת ההזדווגות בשמך. כך מכתיבה השפה את התאולוגיה ואת חיי האהבה של האלאוטים.

דמוטית קלאסית:

בדקדוק הדמוטי הקלאסי מותר לדבר על פעולות רק לאחר שהסתיימו, ובסוף כל משפט מוסיפים אנחה כבדה. להלן שיחון קצר:

בוקר טוב: אומרים בצוהריים "היה בוקר טוב", ונאנחים.

הזמנת קפה במסעדה: לאחר שתייתו אומרים "רציתי אמריקנו", ונאנחים.

אני אוהב אותך: רק לאחר הפרידה הנצחית יאמר אדם לעצמו "איך אהבתי אותה", וייאנח.

האם אתה מדבר דמוטית קלאסית: ילאה את חברו במעשי החמצה וחרטה, וכשילך החבר לדרכו, יפטיר לעצמו "לשווא דיברתי, זה לא מדבר דמוטית קלאסית".

קצ'ואה:

בקצ'ואה עשרה סוגי שתיקות: שתיקה על העבר, שתיקה על ההווה, שתיקה על העתיד, שתיקה על הנאמר, שתיקה על שלא־נאמר, שתיקה לחה, שתיקה יבשה, שתיקת תוכחה, שתיקת אכזבה, שתיקה נזעמת, שתיקה אוהבת, שתיקה טקסית, שתיקה במשלב גבוה, שתיקת רחוב. וקשה מכולן ללימוד שתיקת הרחוב.

טיבטית צפונית:

בטיבטית צפונית המושא מופיע רק בסוף המשפט, וידוע לנו על נשים ששמעו מילות אהבה שנים על גבי שנים, ורק בסוף חייהן, כשהמשפט הגיע אל סיומו, הבינו שהמילים היו מכוונות אליהן.

ואילו בטיבטית מערבית הנושא מופיע רק בסוף המשפט, ואדם יכול לשמוע מעשיות ארוכות בלי לדעת אם הגיבור הוא הדובר, זולתו או אפילו המאזין עצמו.

אך אומללים מכולם הטיבטים הדרומיים, שדוחים גם את הנושא וגם את המושא לסוף המשפט, ולעולם אינם מתחילים להגיד דבר, ועל כן מלכתחילה לא היה לאף אחד מהם שום סיכוי איתך.

ארבע מיתות*

אסי דיין:

מישהו, אני חושב שזה היה יאיר לפיד בעיתון תל אביב, רמז שמשנה מסוימת כולנו עברנו לשחק מול טלפרומפטר. זהו שקר. הטלפרומפטר היה שם כל הזמן. לא ידענו שיש טלפרומפטר. חשבנו שלמדנו את התסריט בעל פה, שאנחנו מדקלמים מליבנו, אבל בשלב מסוים – ולכל אחד זה קרה בשלב קצת אחר – הייתה לנו התגלות מסוימת, התגלה הטלפרומפטר. ומרגע שגילית אין דרך חזרה: אתה רואה אותו בכל מקום: בעיניים של הקהל, החברה שלך, המשפחה. ואז גם אם תנסה להגיד ההפך מהטלפרומפטר, תראה שהטלפרומפטר מתאים את עצמו, ובעצם מה שאמרת זה מה שהיה בטלפרומפטר. זה היה אסון, המון עזבו את התחום, אבל אסור היה לספר על זה לתקשורת. היו גם כאלה, בעיקר נשים, שעשו את הדרך ההפוכה. חשבו שהן קוראות מטלפרומפטר ואז גילו לחרדתן שהם מדברות מליבן, מאוהבות באמת, רבות באמת. אלה הלכו ראשונות. לדעתי הן כתבו את הטלפרומפטר.

עמוס שוקן:

לטענת רבים פרסמתי ביקורות ספרות. למעשה, הרשימות שפרסמתי היו הספרות עצמה; הספרים שכתבו על אודותיהם היו למעשה ביקורות, ביקורות מקודדות שהגיבו באופן מוצפן על הרשימות שפורסמו בעיתון.

היו המון ביקורות כאלו – משלב מסוים, כמעט כל ספר שהגיע למערכת התגלה כביקורת מוצפנת. כשגילינו זאת הוריתי למבקריי לכתוב ביקורות מקודדות, בשם עט, כדי שהסופרים שביקרו לא יוכלו לבקר אותם. 

מובן שמי שקרא את הביקורות המקודדות הניח שהוא קורא ספרים רגילים, שכן בשלב זה כל ספר שני היה ביקורת מקודדת שהגיבה על מאמר. מלאכת כתיבת הביקורת הפכה למשימה בלתי אפשרית, וכתיבת ספרות של ממש לא כל שכן.

ז'אן אלרז:

את החרדות הברחנו על דיסקים דרך הגדר השקטה שבין ארץ החיים לארץ המתים. הלבנונים לא ידעו בשום שלב באיזה צד של הגדר הם נמצאים, האם הם חיים שנתקעו בארצות המתים או מתים שנקלעו לארצות החיים. גם נשותיהם לא ידעו וגם לא ילדיהם, את עבודתם ואת אהובותיהם קיימו מתוך הנחה מחמירה שהם בארצות המתים, ושאם ישתפו פעולה ישובו לארצות החיים. 

התוכנית הייתה פשוטה: שליש מהחרדות ילך לקב"ט, שליש אליי ושליש יחלקו המופעלים. בשב"כ טענו שכולנו היינו מתים לאורך כל הדרך. בעצם אמרו ששיקרנו לכולם. האמת הייתה שהלבנונים הם ששיטו בנו: ודאותם בנוגע להיותם מתים אפשרה להם לחיות, בזמן שאנחנו החלפנו בינינו מזוודות ריקות.

גולן יוכפז:

הייתה תוכנית בכאן 11, בואו תאכלו אותי. תכנית בישול, מתארחים בבתים של אנשים, אוכלים אצלם. בתקופת המלחמה זה היה חוק: איפה שאכלו לא הייתה מלחמה ולהפך. אבל יום אחד הגיעו המשתתפים לבית של מישהו. זה נגמר באסון: המארח, כך התברר, הגיש להם נזיד מבשר אדם. אבל כשבדקו את הצילומים גילו שבעצם הבשר היה של משתתפי התוכנית. אז מי היו האנשים שהגיעו? יוענה גונן כתבה שאלה היו הצופים. אבל הצופים לא יכולים לחדור את ציפוי הזכוכית של הטלוויזיה. אני מאמין שמי שהגיעו היו הפלסטינים. כולם אומרים שאין עם פלסטיני, אבל אני חושב ששם נמצאים הפלסטינים, שבאותו רגע הם היו שם. צריך לאתר את המשתתף הזה, ואולי הוא ידע להגיד מה קרה לפלסטינים האלה שכולם מדברים עליהם.

ארבע חיות

דָּנִיֵּאל, דָּנִיֵּאל, דָּנִיֵּאל, דָּנִיֵּאל

מִי מִלֵּל אֶת הַלֵּיל, מִי פִּלֵּל לְמַלֵּל

אַרְבַּע חַיּוֹת הָיוּ, דָּנִיֵּאל

וְכֻלָּן קְרָאוּנִי עִמָּנוּ אֵל

רִאשׁוֹנָה עָלְתָה אֶל הַבַּיִת וְנוֹשֵׂאת שַׂק קְנִיּוֹת לְבַלְבֵּל

וְהָיְתָה עֵירֻמָּה בִּבְגָדֶיהָ, וְהָיְתָה וְהָיְתָה דָּנִיֵּאל

וְגוּפִי שֶׁיָּצָא מִנַּפְשׁוֹ וְחִפֵּשׂ אֶת שִׂפְתוֹת מִלּוֹתֶיהָ

שֶׁקְּרָאוּנִי עִמָּנוּ אֵל עִמָּנוּ אֵל עִמָּנוּ אֵל

שָׁלוֹשׁ חַיּוֹת הָיוּ

דָּנִיֵּאל דָּנִיֵּאל דָּנִיֵּאל

שֵׁנִית עָמְדָה עַל הַסַּף, כְּמַפְתֵּחַ שָׁבוּר מִשְׁתַּדֵּל,

וְעֵינֶיהָ הָיוּ רְטוּבוֹת, וְתָמִיד תְּכֻלּוֹת מִתֵּכֵל 

בְּבִכְיָן לֹא רָאוּ אֲדִימוּת כְּרָקִיעַ נְטוּל שְׁקִיעָה

וּגְשָׁמוּנִי עִמָּנוּ אֵל עִמָּנוּ אֵל

שְׁתֵּי חַיּוֹת הָיוּ

דָּנִיֵּאל דָּנִיֵּאל

שְׁלִישִׁית יְשֵׁנָה בַּמִּטָּה, וַאֲנִי לְאַט מִתְקַלְקֵל

וְהַלַּיְלָה קָרוֹב לְקִצּוֹ, וְהַשַּׁחַר מִמֶּנִּי אוֹזֵל

וְחָזֵךְ יוֹרֵד וְעוֹלֶה, וְלִבִּי אָשֵׁם וְדוֹמֵם

וּבוֹכֶה דָּנִיֵּאל דָּנִיֵּאל

לַעֲזָאזֵל