דודה גנענדל מלכת אמריקה

חיים וייס

בילדותי, אמריקה כולה הייתה דודה גנענדל. לא ביקרתי באמריקה עד למחצית שנות העשרים שלי וכל הידע שלי על אודותיה הגיע משמועות, סיפורים וחבילות עטופות סמרטוטים שהגיחו אחת לכמה חודשים מסניף הדואר הקרוב לשכונת בית וגן בירושלים, שבה התגורר דודי החרדי עם שמונת ילדיו ואשתו, מלכה, ניצולת שואה שהייתה רודפת אחרינו עם פרוסות עוגה ענקיות וצועקת ״מאַך אַ ברכה און זאָג אַ דאַנק״ ואנחנו ברחנו מבועתים וצוחקים מעוגותיה היבשות ומתקוותיה שנברך עליהן או נאמר תודה. 

בדמיוני השתרעו להם משכנות העוני, אותם Tenements של ה־Lower East Side בניו יורק, בהם התגוררו ריבוא־ריבואות מבני משפחתי ההונגרים, מהחוף המזרחי של האוקיינוס האטלנטי במזרח ועד לחופי האוקיינוס השקט במערב. דימיתי לחשוב שאמריקה כולה הייתה ארץ יהודית רבה ועצומה שנתערבבה לי עם סיפורי האגדות והפלאות על היהודים האדומים, שגיבי הכוח, הגרים מעברו השני של הסמבטיון. בשיעורי הגיאוגרפיה בבית הספר, עת היינו מתבוננים במפת העולם דמיינתי את בני משפחתי כראשיה, שריה ויועציה של ממלכת הפלאות שבאמריקה. הדודה גנענדל, ששמה הילך עליי קסם מיוחד, ביחד עם הדודים שמואל, צבי־יוסי, מאיר, אנה, דוב־ברעל ועוד רבים רבים רבים ששמותיהם הגיחו מדי פעם בשיחות הטלפון הטרנס־אטלנטיות שאבי ניהל באנגלית ובקול רם עם קרובינו באותה גאָלדענע מדינה״ ארץ הזהב שמעבר לים. את אמריקה הממשית, כלומר ארצות הברית, זו שחיו בה גויים שאינם דוברי יידיש, הכרתי כמובן מספרים וסדרות טלוויזיה, אך היא הייתה ארץ נוספת, מקבילה לזו של בני משפחתי, ומלכותה לא נגעה בממלכת משפחתי ולו כמלוא הנימה.

כמו פרטים רבים אחרים בחייו של אבי ובביוגרפיה הקשה והכואבת שלו, גם כאן רב היה הנסתר על הנגלה, ואינני יודע בדיוק כיצד הגיע אותו שבט יהודי ענק מעריה השונות של הונגריה לארצות הברית. בהעדר מידע היסטורי אמין ומדויק נתמלא החלל באגדות, בדותות ודמיונות שבראתי לי בעודי נוסע בקו 4 מבית הספר היסודי שבו למדתי בקטמון אל ביתנו ששכן בגבעה הצרפתית בצפון מזרחה של ירושלים. מה שאני יודע באופן ודאי הוא שמייד עם תום מלחמת העולם השנייה הגיעו שרידי השבט העצום שמנה, טרם הושמד, מאות דודים ודודות, בני דודים, אחיינים ושאר קרובי משפחה המתקראים דודים ודודות על אף שאינם כאלה, לחופיה הבטוחים של אמריקה. כמו לווייתנים הנעים לצלילו של סונאר נסתר נתאספו כל אותם אודים מוצלים מאש במשכנות העוני של שכונה ניו יורקית עלובה, שם המתינו להם כמה מקרוביהם שהצליחו לברוח מאירופה טרם המלחמה.    

לא ברור עד הסוף כיצד אבי, אחיו ואימו נענו גם הם לאותו דחף נדודים בלתי נשלט והתגלגלו לניו יורק. אבי נולד בירושלים המנדטורית, בשנת 1939, בשכונת מאה שערים, לסבי וסבתי שהשכילו לברוח מהונגריה בשנות השלושים של המאה הקודמת, טרם עלה הכורת על עריהם וכפריהם. מייד עם תום המלחמה, ומסיבות שאינן מחוורות לנו כלל, התגרשה סבתי, שהאל חנן אותה במידות שוות ונדיבות של יופי וטירוף, מסבי, ארזה בחופזה את שני בניה וברחה משכונת מאה שערים שבירושלים לאמריקה, אל אותם קרובי משפחתה שהצטופפו בדירות דחוסות ומדיפות ריח בצל מטוגן, והחלה לעבוד בתעשיית הטקסטיל המקומית, בסדנאות יזע שבהן העבידו עשירי היהודים בפרך את אחיותיהם ואחיהם העניים מהם. 

אבי ואחיו, ככל הנראה מתוקף געגועיהם העזים לאביהם, שלא ראו מאז היו ילדים קטנים, שבו, בראשית שנות העשרים לחייהם, לישראל. את אביהם הם אומנם לא ראו והוא נפטר בהיותם באונייה בדרך לארץ, אבל משהגיעו הם קבעו כאן את מושבם ובנו בתים והעמידו בנים ובנות. דודי החרדי גר בבית קטן ומט לנפול בשכונת בית וגן בירושלים, בית צפוף־ילדים שהדיף תמיד ריח רע של כרוב כבוש ומצעים לא מאווררים. אנחנו גרנו בבית מרווח יותר בגבעה הצרפתית שהוקמה בחופזה מייד לאחר מלחמת ששת הימים.

מרגע שנולדו הנכדים החלה סבתי לנוע בין ישראל לאמריקה. חצי שנה בבית קטן שהיא רכשה לעצמה בשכונת גבעת שאול וחצי שנה בשכונת בורו־פארק החרדית בניו יורק שאליה עברה עם רבים מבני משפחתה. אחת לכמה זמן היא הייתה שולחת חבילה מאמריקה עם מתנות לכולנו. מייד עם קבלת ההודעה על הגעתה של החבילה לחופיה של הארץ המובטחת היינו מתקבצים בביתו רע־הריח של דודי בבית וגן ואבי היה מביא, ברוב טקס, את החבילה מסניף הדואר הקרוב. הייתה זו חבילה עגולה, מוזרה למראה, העשויה כולה מבדים וסמרטוטים הכרוכים זה בזה. סבתי הייתה תופרת ומחברת אלו לאלו כמה בדים ישנים לכלל שק גדול, ולתוכו היא הייתה מטילה סחורה זולה ופגומה שקנתה בפרוטות בדוכנים שניהלו קרוביה. לאחר שסיימה להטיל לתוך השק את כל אשר אספה וליקטה היא קשרה את הצרור הגדול, כרכה אותו בכוח בחבל עבה, הדביקה עליו מדבקה עם השם והכתובת ושילחה אותו לדרכו, אל מעבר לים. בבטן אוניות ובמעי מטוסי ג׳מבו עשתה חבילת הסמרטוטים הזו את דרכה באדישות ממטה המשפחה במדינת ניו יורק לעבר הסניף המרוחק שלה בארץ הקודש. 

על אף שידענו ידיעה ברורה ששום דבר בעל ערך לא יצא מאותן החבילות, הן עדיין עוררו בנו רגשה בלתי מובנת של מגע עם דבר שריחו ריח זר, ריח מלוח של אוקיינוסים רחוקים ותבשילים עתירי שומן וגריסים. מייד עם הגיעה היינו פותחים את קישורי החבילה, דוחפים ידיים רעבתניות למעיו של השק ומעלים מקרביו תחתונים מוזרים, גופיות צבעוניות, חולצות משומשות, מחשבוני Casio זולים וגולת הכותרת: מכשירי ווקי־טוקי בצבעים צעקניים שלעיתים פעלו ולרוב לא.

עם חלוף השנים הלך ופחת זרמן של החבילות עד שהן חדלו לחלוטין להגיע ולא חסרו לאיש. סבתי החולה זנחה את קרובי משפחתה שמעבר לים וקבעה את מקום משכנה בירושלים, לצד ילדה ונכדיה הרבים, וכאן היא נפטרה בייסורים קשים מאי ספיקת כליות ומשלל מחלות אחרות שהקשות שבהן היו טירוף וגעגוע. קרובי משפחתנו שבאמריקה פרו ורבו במאוד מאוד והארץ מלאה אותם. נציגיהם גדשו את השכונות והעיירות החרדיות של ניו יורק וגלילותיה: פלטבוש, ויליאמסבורג, בורו פארק, קראון הייטס, קריית יואל ומונסי. לא היה לנו כל קשר אתם ולא זכרנו לא את שמותיהם ולא את עיסוקיהם. עם זאת אחת לכמה חודשים היו מגיעות לביתנו הזמנות מסוגננות יתר על המידה ביידיש ובאנגלית לחתונה כזו או אחרת ומדי פעם בפעם היה אבי מפטיר, לא לנמען מסוים אלא לחללו של החדר שבו היה מצוי, ״צבי־יוסי נפטר״ או ״דוד שמואל מכר את בית הדפוס.״ 

פעם אחת, הפעם הראשונה והיחידה שבה הייתה לי תקשורת של ממש עם כמה מהם, התרחשה כאשר שירַתי בראשית שנות התשעים בלבנון. אבי, באחת מאותן שיחות טלפון טרנס אטלנטיות קולניות, סיפר למי מקרוביו שבנו משרת כקצין בחיל השריון בלבנון. וכך, ביום מן הימים, ללא כל הכנה מוקדמת, הגיעה בשיירה שעלתה למוצב הבופור מעטפה גדולה ועליה באותיות גדולות באנגלית שמי, דרגתי והדואר הצבאי של היחידה שאליה השתייכתי. בזהירות פתחתי את המעטפה הלבנה שעוררה סביבי עניין בשל גודלה ובשל חותמת הדואר האמריקאי שהתנוססה עליה. לרגע חששתי שגם ממנה ינשרו תחתונים וגופיות, וקלונה של משפחתי יתגלה ברבים, אך למרבה המזל נשרו ממנה אך ורק מכתבים, מכתבים דלי בשר במעטפות חלקות וזהות. בכל אחד מהם, על גבי דפי מחברת, היו דברי חיבה קצרים שעברית ויידיש משמשות בהן בערבוביה ולצידם שטרות של חמישה ועשרה דולרים, תרומה למאמץ המלחמתי של בנו של בן הדוד הרחוק שבו מעולם לא פגשו. 

אחת מהמעטפות הללו הייתה מדודה גנענדל. ביד רועדת מזקנה וככל הנראה גם מהתרגשות היא כתבה כך: "לבנו של ר' יוסף־יהודה, אַ ייִדישער סולדאַט אין אַ טאַנק. ה׳ ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם״. כך היא כתבה. שורה אחת בעברית וביידיש עם חייל יהודי, טנק ואלוהים ששומר עליו. לצד המכתב היה מונח שטר יפה וחדש של מאה דולר השמור עִמי עד היום כהוכחה לכך שלא טעיתי ושאכן הייתה שם, בזמן מן הזמנים, דודה גנענדל אחת שממלכתה הייתה פרוסה על פני אמריקה כולה, מים ועד ים.