בנתיב הרחב שבין הולי למלוויל

מאין נחל בוב דילן את שיריו?

נדב הלפרין

הרצאת הזכייה של בוב דילן בפרס נובל לספרות ל־2017 אינה הרצאה, זה גם איננו נאום – מה זה? ספק פודקאסט (הסכת!), ספק מופע משונה בערב שירה שכוח־אל. קולו החרוך והמלטף של דילן מפזר מילות אהבה למוזיקאים ולסופרים שמהם "נחל את שירו", כשברקע פסנתרן ג'אז מפליא באלתוריו. קשה להכריע אם הפסנתרן מנסה להגיב בצליליו על דברי הטרובדור הזקן, או שהוא משול לאותם נגנים שמוסיפים לתופף על הקלידים במערבונים הישנים, כשמאחוריהם ה־saloon כולו הופך לזירת ירי. שני אייקונים אמריקנים מזדהרים מעל יצירתו של דילן: האחד – באדי הולי, הזמר והגיטריסט שעזב את עולמנו בגיל 22 בלבד, והיום שבו נסתיימו חייו בהתרסקות מטוס זכה לכינוי "היום שבו המוזיקה מתה". והשני – הרמן מלוויל, הסופר והמשורר שמאחורי יצירת המופת "מובי דיק".

"כשקיבלתי את פרס נובל לספרות, מצאתי את עצמי תוהה על הקשר בין שיריי ובין הספרות", פתח דילן את דבריו במעמד הפרס. "אם אחזור לשחר הדברים, אני חושב שעליי להתחיל בבאדי הולי". כבר כאן מתרוממות הגבות, שהרי הולי אינו סופר. הן נותרות מורמות כשדילן מתאר כיצד, באחת ההופעות האחרונות של הולי, חש דילן, שעמד סמוך לבמה, מעין חוויית התגלות. "הוא היה מהפנט. צפיתי בפניו, בידיו, איך רקע ברגליו, משקפיו השחורים הגדולים, העיניים מאחורי העדשות, איך אחז בגיטרה, איך עמד, חליפתו המצוחצחת… ואז התרחש דבר פלאי ביותר, הוא הביט ישר בעיניי והעביר לי דבר מה. דבר מה שלא ידעתי מהו, וזה העביר בי צמרמורת".

אבל מה להולי, הכוכב הצעיר, אליל הנוער, שלכל הדעות כתב את מה שפעם קראו לו "מוזיקה קלה", וששיריו המפורסמים ביותר מתהדרים במילים כמו "אם אתה מכיר את פגי סו, אתה יודע למה אני עצוב. אני אוהב אותך, מותק, אוהב אותך, פגי סו" – ולמלוויל, הסופר שמאחורי "הרומן האמריקני הגדול ביותר"? רומן שעליו אמר דילן בהמשך הרצאתו: "הכול מעורבב שם בפנים. כל המיתוסים: כתבי הקודש היהודו־נוצריים, מיתוסים הינדיים, אגדות בריטיות, ג'ורג' הקדוש, פרסאוס, הרקולס… מטבעות לשון פואטיים שאין להתעלות עליהם".

נדמה לי שעצם השאלה הזאת – מה בין הולי ומלוויל – עוד לפני הניסיון לענות עליה, היא איזושהי הגדרת יסוד של האמריקניות, וממילא של דילן, שרבים יכנוהו (ממש כמו את "מובי דיק") "האמריקני הגדול מכולם". יש כאן איזו שניוּת בין הגבוה לכאורה ובין הנמוך לכאורה, בין הקל לכבד. 

בספרו האוטוביוגרפי "כרוניקות חלק 1" דילן מונה שלל השפעות שהיו לאבני בניין בשפתו ובעולם הדימויים שלו: שידורי הרדיו הפתוחים מראשית שנות החמישים מילאו את ראשו בשמות מוצרי היגיינה לרוב – משחות שיניים, בשמים, צבעים לשיער, לצד תסכיתי הרפתקאות כמו "הפרש הבודד" או שעשועונים קומיים למיניהם. "תמיד חיפשתי משהו ברדיו", כותב דילן, "בדיוק כמו פעמונים ורכבות, זה היה חלק מהפסקול של חיי. העברתי תחנות" (בתרגום אורי משגב).

דילן מפגיש אותנו גם עם הספרים שאליהם נחשף בספריות של החברים האינטלקטואלים שעשה לו בניו יורק בראשית שנות השישים: נמנים עימם שירי לורד ביירון ופרסי ביש שלי, הרומנים של פוקנר, "התופת" של דנטה והכתיבה ההיסטורית של תוקידידס. "בדירה הזאת", מספר דילן על אחד המקומות שעצר בהם בראשית מסעו המוזיקלי, "הייתה נוכחות שתלטנית של ספרות, ולא היה מנוס מלאבד בה את התשוקה לטמטום". דילן מתאר את הקריאה באוצרות החדשים שמצא כמו היטהרות מהמרחב התרבותי שבו גדל – "מרחב תרבותי שהותיר את מוחי שחור מפיח". זו הכרזה מפליאה כשהיא באה מפיו של דילן: אם המרחב התרבותי של הרדיו הפופולרי האמריקני מפויח כל כך, מדוע דילן עצמו עוסק בו בהתרגשות גדולה כזו?

לאחר שביקרתי בארצו של הדוד סם, התחלתי להבין כיצד הערבוביה הזאת אינה פרדוקס אלא מצב הדברים הטבעי ברחוב האמריקני. נסענו, רעייתי ואני, למסצ'וסטס, כדי לחזות בהופעה של דילן בעיירה הקטנה למדי מאנספילד, ובדרך עברנו בבוסטון הבירה. אם קיימת סתירה אמריקנית, בוסטון חיה את הסתירה הזאת בכל רחוב. העיר, שהרבה מרוחות המהפכה האמריקנית החלו לנשוב ממנה (זכורה מכולן "מסיבת התה של בוסטון"), היא שעטנז של מבנים מאבנים אדמדמות בסגנון אנגלי ג'ורג'יאני שיש בו מן הגותיות, ולידם או בתוכם תמצא את מסבאות המזון המודרניות במלוא הדרן הבולמוסי והפלסטיקי. באוויר הזה מצאתי את עצמי מדמיין לא פעם את האב המייסד סמואל אדמס (בן משפחת הנשיא השני של ארצות הברית, ג'ון אדמס) בפאתו הלבנה המצועצעת, נוגס בדאבל צ'יזבורגר שרכש באשנב של מקדונלד'ס. 

הדמיונות הללו רק מתגברים כשמבחינים ברחוב הבוסטונאי בשני מיני "פטריוטים": מדריכי טיולים חביבים שהתחפשו מכף רגל ועד ראש למהפכנים מן המאה ה־18 ומובילים סיורים בעקבות האבות המייסדים; ושפעת האדם ברחוב, אשר כמעט כל אימת שתביט בה תראה חולצה, כובע או צעיף של קבוצת הפוטבול הנערצת, "הפטריוטים של ניו אינגלנד". יש רחובות שבהם המרחק בין פגי סו למובי דיק נדמה קצר מתמיד.

אבל יש גם קשר מהותי בין שתי הבחירות של דילן כשניסה להסביר את מקורות השראתו. כשמביטים בקשר הזה מקרוב מבינים שאכן באדי הולי והרמן מלוויל אינם כה רחוקים זה מזה. מלוויל, בספרו האלמותי, מספר לנו בחסות פרח המלחים ישמעאל, על מרדפו של רב החובל אחאב אחר הלווייתן הענק מובי דיק. זהו ספר שמפעם בו סבלו של מי ש"מגרדת בו התשוקה למרחקים" (תרגום שלי). כמו ב"הזקן והים" של ארנסט המינגוויי, שיש הרואים בו מעין המשך של "מובי דיק", מעשה הציד הוא חלק ממסע גדול שעניינו החירות לרדוף אחר מאווייך, מקומו של האדם מול הטבע, ניסיונו לשים את ידיו על הבלתי מושג, האפשרות לצאת מן הקיום האזרחי הרגיל, התהייה מהי עוצמתו של האנושי ומה הוא הורס בדרך (כפי שאמריקה הרסה) – ומה בין המסע שבחוץ לבין המסע שבפנים. השאלות הללו, שיפות לכל אנושי באשר הוא, מתחדדות במרחבים האין־סופיים של ארצות הברית. אי אפשר לנסוע בכבישים המתפתלים ובגשרים הרחבים כל כך בלי שהן יעלו בך מאליהן. 

באדי הולי, שסופו בא לו מתוך הניסיון להמשיך מסע הופעות עמוס ברחבי אמריקה הענקית, על אפם ועל חמתם של תנאי מזג האוויר החורפי, זכה למעמדו המיתי בהיותו מן הראשונים שערבבו בין הבלוז השחור לגיטרות החשמליות ויצרו את אב הטיפוס למה שמכונה "רוקנ'רול" – מוזיקה שביסודה פריעה עוצמתית ורועשת של העניבה שחנקה את התרבות הפופולרית במחצית הראשונה של המאה העשרים. ואולי המטפורה הנכונה למעשה הרוקנ'רול היא הרמת עוגן והפלגה למחוזות חדשים – דבר מה שהדרך הטובה ביותר לתארו היא ציטוט מסוף הפרק הראשון של מובי דיק: "ארובות השמיים של עולם הפלאות נפתחו" (בתרגום גרשון גירון). והלוא דילן הוא הנוסע הנצחי של התרבות האמריקנית – ממינסוטה לניו יורק והלאה, מיהדותו אל הנצרות ובחזרה, מן הפולק אל הרוק ומשם לכל העברים. הוא זה שדווקא כשזכה לחיבוקו הרשמי והמלכותי של פרס נובל, טרח להזכיר לנו שהנסיעה שלו היא גם בנתיבים שמחברים בין הרוק של הולי למילים של מלוויל. המליצה הזאת, בעיניי, אינה יפה רק לתיאור ייחודו של דילן או ייחודה של ארצות הברית. זוהי קריאת כיוון לפריעת ההפרדות הקפוצות בין מה שנחשב ספרותי למה שאיננו; לא מתוך הנמכת הספרות אל הלהיטים הפופולריים אלא מהכרה שאפשר לשאוב ממעיינות רבים בעת ובעונה אחת. ממש כפי שלורד ביירון, גיבורו של דילן, הוא מעין גרסה מוקדמת של כוכב הרוק המודרני, כך דילן ממלא בעשרות השנים האחרונות את תפקיד המשורר בתרבות, כמי שמנסח ומעצב את שאלותיה ורגשותיה הגדולים ביותר, אם רק נטה אוזן ולב למילותיו.

זוהי גם התשובה לקולות התמהים שנשמעו סביב זכייתו של דילן בנובל לספרות. אולי זה כבר נשכח (כפי שכמעט כל דיון ספרותי סופו להישכח), אבל לזכיית דילן קמו מבקרים רבים. רובם לא עסקו ישירות באיכות שיריו אלא בעובדה שאינו בשר מבשרה של הרפובליקה הספרותית. אילו זכה לאונרד כהן, שבראשית דרכו היה משורר וסופר, ניחא (אמרו רבים). אבל דילן, שמאז ומעולם התגורר במגדל הפזמון? אלא שטשטוש הגבולות הזה בין הפזמון לבין השירה, בין ההמוני לאזוטרי, בין הגבוה לכאורה לנמוך לכאורה – הוא ביטוי מובהק לאמריקה של שבעת העשורים האחרונים (ובמידה רבה עוד הרבה לפני כן, שהרי כבר במאה ה־19 יש שתיארו כך את כתיבתו של וולט ויטמן), וממילא לכל תרבות שמושפעת במובהק מן האמריקניות. דילן אינו ראוי לנובל לספרות אף על פי שהוא פועל מחוץ למדפי הספרות השגורים, אלא דווקא מפני שהוא פועל מחוצה להם. דווקא המודל הדילני־אמריקני הזה הוא, מבחינת השירה, הזדמנות אחרונה כמעט להשיב לעצמה משהו מן הכוח המחשמל שהיה לה בתרבות עד לפני זמן לא רב.